קטעים קצרים

פרק 4

פרק לכבוד יום השואה
אני לא יודעת את הפרטים במדויק אז אל תתפסו עליהם

נסענו ברכבת צפופה כבר 5 ימים אם הספירה שלי נכונה בכלל כי אור היום לא מצליח לחדור את קרון הפלדה אבל מידי פעם אני מצליחה לראות דרך חורים, הקרון מספר 8 שבו אני נמצאת צפוף כל כך שאין מקום שאפשר לעמוד בו בלי לדרוך על מישהו והנאצים יימח שמם יודעים את זה מישהו פה כבר שבר את הרגל ,אני והמשפחה שלי יושבים בסוף אבא שלי מחבק את אח שלי הקטן בן, בן ה7 ואמא שלי מחבקת את אחותי הקטנה חני בת ה 12 אני ישבתי בצד מסתכלת על כולם הגרמנים הארורים ישבו בכניסה וביציאה של הקורונות מדברים בינהם בקולי קולות בזמן שאנחנו היהודים היינו בשקט מופתי כי אוי למי שיוציא ציוץ אמא שלי ואבא שלי התלחששו בשקט מחליפים מילים שקטות ובן וחני נרדמו כי אין לנו מה לעשות חוץ מלישון ולאכול שקעתי במחשבות שנאה לגרמנים אשר יום אחד החליטו פשוט להוציא אותנו מהבתים שלנו ולזרוק אותנו באיזה קרון שאנחנו אפילו לא יודעים לאן הוא נוסע,
קול בכי חזק נשמע לפתע קוטע את מחשבותי ,בשקט ששרר הבכי נשמע כמו הזעקה צמרמורת של פחד לתינוק עברה בגופי התינוק שבוכה בטח רעב הגרמנים לא מביאים לנו מספיק אוכל ככה שיוצא שתמיד אנחנו נשארים רעבים ולאט לאט הרעב מצטבר...
אחד מהחיילים הנאצים קם מתנשא מעלינו הוא חיפש את מקור הרעש בצידי הקרון ישבה אישה עם תינוק בחיקה היא ניסתה להשתיק את התינוק בעזרת בד חולצה אבל הוא התחיל להשתעל אז היא מיד הורידה את הבד מאפשרת לתינוק לנשום נורמלי אבל הבכי שלו התחדש ותוך שניות החייל עמד מולה היא רעדה בפחד וחרדה וניסתה להחביא את התינוק מאחוריה אבל החייל תלש את התינוק מיידה תופס אותו בחוסר עדינות מובהק בזמן שהאישה המסכנה מייללת בצער ומבקשת רחמים אבא שלי חפן את ראשה של אמי לא רוצה לתת לה לראות את מה שיקרה ואמא שלי אספה את בו וחני קרוב אליה היא סימנה לי להצטרף אבל ניערתי את ראשי לשלילה אבא שלי לחש לי לא להסתכל אבל לא יכולתי לעתיק את מבטי מהתינוק אשר עכשיו ממש צרח בכאב עיני נמלאו דמעות כאשר האישה נתלתה על החייל מתחננת שיקח אותה במקום אבל הוא פשוט העיף אותה ממנו בקלות והרים את התינוק מהראש האישה התחילה לצרוח והאנשים האחרים שישבו לידה ניסו לרסן אותה
לא יצא לה שום דבר מלריב עם חייל חוץ ממוות בטוח החייל התחיל לצחוק ברוע ואמר "תתחנני" הוא הסתכל עליה כאשר כרעה על הרצפה והתחילה להתחנן בעיניים דומעות החייל הרים את התינוק גבוה יותר ועיניה נקרעו לרווחה כשהוא הטיח את ראשו של התינוק בקיר הרכבת נשמע צליל מחליא של התרסקות וראשו של התינוק התלתל חסר חיים הרגשתי שאני עומדת להקיא וקולות הקאה יצאו מגרוני אבל אבא שלי הניח את ידו על פי כדי שאשמור על שקט "אל תקיאי אחרת לא יישאר לך כלום בבטן" הוא לחש ועיניו נצצו בלעתי את הבחילה מרגיעה אותה והסתכלתי על האישה היא היתה ישובה על הרצפה כשבידייה נמצא התינוק שלה היא החניקה זעקה כי ידעה שהחייל מחכה לזה כדי להרוג אותה כשראה שהיא שותקת הוא לקח את התינוק מבין ידיה וזרק אותו ליד חבריו הם צחקו ורציתי להרוג אותם אחד אחד דמעות עלו בעיני ואבא שלי חיבק אותי "אני מצטער שאתם צריכים לעבור את זה" הוא לחש לי עיוותתי את פני מנסה לעצור מהדמעות לרדת הסתכלתי על האישה היא נשארה באותו מקום שהייתה בו מקודם לא זזה מלמטר והסתכלה על בנה שהיה זרוק לרגלי החיילים ידעתי שאם לא יגשו אליה בקרוב היא תעשה משהו טיפשי אז הסתכלתי בעיני אימי מחפשת אישור למעשה שאני עומדת לעשות כשמצאתי אותו זחלתי לכיוון האישה אף אחד לא צייץ לעברי גם אחרי שבעטתי בהם בטעות הם ידעו לאן אני הולכת אחרי כמה פעמים שאנשים נאנקו אחרי שעליתי עליהם נמאס לי לזחול אז קמתי והזדקפתי עם למות אז בגב זקוף חשבתי לעצמי צעדתי לעבר האישה מנסה לא לדרוך על אף אחד באיזשהו שלב האנשים כבר התחילו לפנות לי את הדרך בקצה של הקרון ישב נער שלא הוריד את מבטו ממני הוא ישב במקום אפלולי שהאור לא הגיעה אליו כל כך אז לא ראיתי את פניו אבל ראיתי עיניים בורקות ותוי פנים חדים התעלמתי ממנו והלכתי לאישה החיילים הביטו במבטים מפחידים וידעתי שאני עומדת למות האישה התחילה לקום לאט מהרצפה היא רעדה ממש לא יודעת אם מכעס או עצב ושניה לפני שזינקה אל החיילים קפצתי עליה מפילה אותה לריצפה "תעזבי אותי" היא צווחה ריסנתי אותה מקבלת כמה מכות יבשות אבל כואבות שבטוח ישאירו לי סימן וכשהיא נרגעה ששחררתי אותה "זה בסדר" לחשתי לה והיא רעדה בין ידי ובכתה חיבקתי אותה חופנת את ראשה בין ידי וליטפתי את גבה היא הרימה את פניה אלי ולחשה סליחה "זה בסדר יהיה בסדר" עניתי לה היא הייתה ממש צעירה מה שלא ראיתי מרחוק ויותר הגיוני שזה אח שלה ולא הבן שלה היא הניחה את ראשה על רגלי והמשיכה לבכות אחרי כמה זמן היא נרדמה עלי החיילים הסתכלו עלי ואחד מהם קם וצעד לעברי הורדתי אותה ממני בזהירות והתיישבתי לפנייה הוא נעמד מולי אחרי שרמס את כל מי שלא זז מהדרך שלו והתנשא מעלי מלמלתי תפילה חרשית שלפחות אני אמות מהר
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל לא עניתי לו כי ידעתי שאני לא אשלוט על פי ולא רציתי לתת לו יותר סיבות לפגוע בי  ונראה שזה מעצבן אותו הוא שלח את ידו אלי וסגרתי את עיני בפחד הרגשתי את ידו מלטפתי את ראשי והתאפקתי לא להעיף אותה משם פתאום הוא תפס לי בשיער מושך אותי לעמידה נאנחתי בכאב והרגשתי שאם הוא לא ישחרר יתלש לי כל השיער נעמדתי על קצות העצבעות אבל בגלל היותי נמוכה מאוד לגילי היה לו קל להמשיך ולמשוך את שיערי למעלה דמעות צצו בעיני ושמעתי את זעקותיה האילמות של אימי ואת מילמולי ההרגעה של אבי אם יש משהו אחד שלמדנו בימים האלו זה שלגרמנים אין רחמים ואם אמא שלי תתערב הם יהרגו גם אותה בלי היסוס הוא משך אותי מהשיער לעבר חבריו זורק אותי לרגליהם הסתכלתי עליהם בפחד וניסיתי להתרומם מהרצפה אבל אחד מהם בעט בי גורם לי להשתטח בחזרה נאנחתי בכאב כל גופי דאב והרגשתי את פעימות ליבי דמי געש בכעס והתאפקתי לא להתנפל עליהם
היו שם בסך הכל 4 חיילים בסביבות גיל העשרים הם ישבו במעגל ואני באמצע אחד מהם עזר לי לקום וחיכתי למכה שלא הגיעה הסתכלתי עליו מנסה להבין מה הוא עושה אבל לא הספקתי כי אותו חייל שהביא אותי אליהם הושיב אותי על ברכיו ואחז במותני כדי שלא אברח צמרמורת של גועל עברה בגופי והסתכלתי לכל מקום חוץ מאל החיילים עיני תפסו את עיני אבי וזה היה נראה שהוא עומד לקום אז ניערתי את ראשי בנחרצות מסמנת לו שלא יבוא החייל תפס את ראשי מבין ידיו וניסה לראות לאן אני מסתכלת מיד הסתכלתי למקום אחרי רואה את הנער ממקודם מביט בי בתכלס כל מי שהיה על קרון מספר 8 הסתכל עלי מחכים לראות מתי אני אמות כנראה החייל התעייף מזה שאני יושבת עליו כי הוא הקים אותי משאיר אותי לעמוד לעיניהם הבוחנות של החיילים הם סרקו אותי במבטם ונשכתי את שפתי בפחד זה שהרים אותי מהרצפה לחש להם משהו והם דחפו אותי מחוץ למעגל הבטתי אליהם בהפתעה לא האמנתי שהם משחררים אותי ולא רציתי להרגיש את התקווה הזאת וללכת ואז הם יתקעו לי כדור בגב זה שבעט בי משך לי בשיער גורם לי לרכון אליו בכאב ולחש "יש לך מזל שיש לי מצב רוח טוב היום אז שחררנו אותך אבל אם תמשיכי לעמוד פה את לא תלכי בלי עונש" עיוותי את פרצופי בגועל שלא הצלחתי להסתיר הוא שיחרר את שיערי ונתן לי סטירה שגרמה לפרצופי לעוף הצידה וללחיי להיות אדומה אחזתי בלחי שלי בכאב והסתכלתי עליו בפחד "אל תדאגי אנחנו עוד ניפגש" הוא אמר עם חיוך מגעיל והסתובבתי ללכת משם הרגשתי שמישהו סוטר לישבני אבל לא הסתכלי אחורה דילגתי מעל האנשים במהירות וצנחתי לחיקה של אמא שלי
היא הרימה את פני בעדינות בוחנת את לחיי האדומה מהסטירה ונשקה לה בעדינות הנחתי את ראשי על רגליה ועצמתי את עיני מנסה להרגיע את הלחי השורפת כדי לנסות לישון הרגשתי את ידו של אבי על גבי ואת קולה של חנה השואלת מה קרה לי נרדמתי כשידה של אימי מעסה את קרקפתי הכואבת
למחר בבוקר
הרכבת עצרה בחריקה צורמת גורמת לכולם לקום ולחלק אף לרעוד בפחד וציפייה החיילים צעקו אלינו הוראות "תסתדרו בשורה מי שיוצא מהשורה מת מי שמעקב את השורה מת מי שמנסה לברוח מת, אתם תלכו בטור מסודר למשאיות שיקחו אתכם למקום שמתאים לכם" צעק אחד החיילים נחרתי בבוז ואמא שלי סטרה בעדינות לשפתי לא רוצה שישמעו אותי הספיק לה אתמול הסתדרנו בשורה חנה עמדה בין אבא שלי לאמא שלי ואני הרמתי את בן לא רציתי להתגרות במזל כי אם הוא ימעד הוא ימות הוא חיבק אותי ונשק ללחי שלי בעדינות "מיקי למה הלחי שלך אדומה?" שאל בתמימות וליטף את הלחי שלי "אמא צווטה אותי כי הצקתי לחני" אמרתי וצחקתי צחוק מאולץ הוא התפקע מצחוק וניסיתי להשתיק אותו החייל שעזר לי ואם אני לא טועה קוראים לו וויל עמד לידי ושלח לי מבט מצמית "בן בן שש..צריך להיות בשקט" אמרתי בלחש הוא השתתק ואמר בעצב "אבל תמיד צריך להיות בשקט" דמעות עלו בעיני והנחתי את ראשו בשקע צווארי כדי שלא יראה אותם "אני יודעת חמוד אני יודעת" מילמלתי בעצב ירייה פילחה את השקט והוא קפץ בבהלה בזרועותי והתחיל לבכות הרגשתי את דמעותיו מרטיבות את כתפי ואת הרעידות וההשתנקויות שלו הוא חפן את ראשו בצווארי ו וויל נעץ בו מבט הנחתי יד על ראשו בהתגוננות והוא התעלם ממני והפנה את מבטו למקור קול הייריה אדם מבוגר שכב בצד השורה מדמם מראשו ושמחתי שבן לא רואה את זה היסטתי את מבטי בעצב ואמרתי פרק תהילים לעילוי נשמתו
הגענו למשאיות ועלינו עליהם בן נרדם בין ידי וראשי נח על כתפה של חני לא הצלחתי לישון מרוב מחשבות לאן לוקחים אותנו? כמה זמן אנחנו כבר נוסעים? הולכים להרוג אותנו?
אחרי כמה זמן הורידו אותנו במין מחנה ענק והעמידו אותנו בטור מול אדם בסביבות גיל השלושים לחייו הוא החזיק מקל מעוטר בזהב ויהלומים והפנה כל אדם אחד לימין ואחד לשמאל ישר הבנתי שחלק הולכים למות רק לא ידעתי איזה צד
התור יתקצר עד שהגיעה תורה של המשפחה שלי את אמא שלי אבא שלי וחני הוא ישר הפנה לצד שמאל הורדתי את בן ממני אחרי מבטים רצחניים שהוא דפק לי והוא הפנה את בן גם לצד שמאל כשהוא הורא לי עם המקל הזה שלו ללכת לצד שמאל שמחתי שלפחות אהיה עם המשפחה שלי למוות או לחיים העיקר שניהיה ביחד פתאום וויל הופיע מאחורי האיש ולחש לו משהו באוזן האיש בחן אותי ואז הפנה אותי במשיכת כתף לצד ימין עלה לאמא שלי חיוך על הפנים וההבנה הכתה בי "אני רוצה ללכת לצד שמאל" אמרתי בקול רם גוררת את מבטיהם של כולם אלי האיש בחן אותי ואז הסתכל על וויל וויל לחש לו משהו באוזן ואז האיש הצביע על בן ואמר לו ללכת לצד ימין האיש חייך חיוך מרושע ושילב את ידיו אין מצב שאני משאירה את בן בידיהם אחזתי בידו הקטנה של בן ונפרדנו בדמעות מהורי וחני כולנו ידענו שלא נראה אחד את השני יותר "תשמרי עליו ועל עצמך תמשיכו את השושלת שלנו" אמרה אמא בגאווה "אנחנו אוהבים אתכם" אמר אבא וחני הנהנה ודמעות ירדו מעיננו החיילים דחפו אותנו לצד ימין בגסות והצעידו את משפחתי לצד שמאל הולכים לעבר מותם עמדנו קבוצה די גדולה בצד ימין מחכים שיקחו אותנו את כל צד שמאל לקחו ישר אבל את צד ימין לקחו בקבוצות קטנות השופט או מה שהוא לא יהיה הפנה עוד אנשים עד שהנער עם העיניים הבורקות הגיעה לתחילת התור עינינו נפגשו והוא קרץ לי השופט הפנה אותו לצד ימין במשיכת כתף כאילו לא היה אחראי על חיי אנשים והנער הצטרף לקבוצה שלנו הרמתי את בן כשהחיילים התחילו להוליך אותנו וצעדנו בשקט בעקבותם סידרו אותנו בטור ארוך ולא ראיתי בשביל מה אנחנו עומדים בתור אז לא היה לי מה לעשות חוץ מלחכות הרגשתי את בן זז בידי וראיתי שהוא משחק עם הנער מהרכבת מתי הוא הספיק לעמוד מאחורי חשבתי הסתובבתי אליו מזיזה את בן ממנו ונעצתי בו מבט הוא קרץ לי ואני גלגלתי את עיני והסתובבתי בחזרה "בן לא לדבר פה עם אף אחד'' לחשתי לו "אבל הוא מצחיק" השיב בלחישה "שמעת אני מצחיק" לחש הנער באוזני גורם לי לקפוץ בבהלה נעצתי בו מבט של אל תתערב "זה לא משנה אני לא מסכימה לך לדבר עם זרים" אמרתי בנחישות בן הנהן והניח את ראשו על כתפי "מיקי לא מסכימה לי לדבר איתך" אמר בן במתיקות "למה?" שאל הנער בתמימות "היא אומרת שאסור לדבר עם זרים" אמר בן כאילו זה מובן מאליו חייכתי חיוך קטן אבל הגיעה תורנו אז הורדתי את בן מהר והושבתי אותו בכיסא רערוע שעמד להתפרק בכל שניה איש עם מסיכה מלחיצה הפעיל מכונה וקירב מחט לבן מיד הורדתי את בן מהכיסא האיש הסתכל עלי במבט מפחיד "אמ..אני רוצה להיות ראשונה" אמרתי בגמגום הוא לקח לי את היד והניח אותה על השולחן הוא חרט לי מספרים ביד והרגשתי כאילו הוא מנסה לפשוט לי את העור ולהדביק אותו בחזרה דמעות של כאב ברחו מעיני ובן ליטף את ראשי ומילמל מילות הרגעה כשהוא סיים הוא העביר על ידי בד לח ואמר לי שסיימתי קמתי מהכיסא והושבתי את בן האיש קירב אליו את המחט ועצרתי אותו בשניה האחרונה "א..אני יכולה לעשות לו לבד?" שאלתי בפחד הוא נעץ בי מבטים והחזרתי לו מבט מתריס אם חייב להכאיב לאחי הקטן לפחות שאני אכאיב לו אבל אעשה את זה בעדינות האיש משך בכתפיו ונשען אחורה בכיסאו עמדתי בסמוך לאיש מול בן ולקחתי את המכונה בידיים רועדות האיש הושיב אותי עליו ונסיתי לקום ממנו אבל הוא אמר "רצית לעשות לו לבד לא?" השתלטתי על הרעד בידי ואחזתי בעדינות בידו של בן
"בן בן זה יכאב קצת אז אני צריכה שלא תזוז ונסיים עם זה מהר טוב?" שאלתי והוא הנהן סימנתי לנער והוא הבין את הרמז ואחז בכתפיו של בן האיש הגיש לי דף ורשם לי את המספר שאני צריכה לקעקע על בן קיעקעתי על בן כשאני מלוות בצרחות כאובות מצד בן ודמעות שטישטשו לי את הראיה והייתי צריכה לנגב אותן כל כמה זמן כשסיימתי העברתי את הבד על ידו של בן ומיהרתי אליו מרימה אותו בחיבוק מוחץ "סליחה ילד שלי" לחשתי כנגד אנקותיו תורו של הנער הגיע והוא ישב בכיסא בחיננות יוצאת דופן הוא לא הניד עפעף כנגד הכאב וכשסיים הוא התמתח כאילו כלום בהיתי בו בהלם והוא הרים אלי גבה הסמקתי והפנתי את מבטי למקום אחר אחרי כמה דקות לקחו אותנו לרחבה ומישהו צעק בקצרה איפה השירותים והחדרים הם לקחו את כל הבנים גם את בן לחלק של הבנים רצתי אל הנער מתנשפת "איך קוראים לך?" שאלתי אותו "שון" הוא ענה "אני מיקי,שון יש מצב שאתה מדי פעם תעיף מבט על בן אתה לא חייב לשמור עליו אבל רק אם קורה לו משהו תגיד לי בבקש-" התחלתי להתחנן ודמעות ירדו מעיני "-תרגעי את לא צריכה לבקש בכלל אני אשמור עליו ואם יקרה לו משהו אני אגיד לך" הוא אמר גורם להקלה לשטוף את גופי "תודה" אמרתי בקול חנוק ומאושר וקפצתי עליו בחיבוק הוא ייצב את עצמו כדי לא ליפול ירדתי ממנו וחייכתי אליו הוא הסתכל עלי מופתע ובא להגיד משהו אבל זירזתי אותו כשראיתי שחיילים מתחילים לקחת את הבנות "ביי תודה אני סומכת עלייך" אמרתי במהירות ורצתי משם
סוף סוף משהו אחד טוב קורה היום חשבתי לעצמי

תגידו אם אתם רוצים המשך אשמח שתצביעו ותבקרו בספר השני שאני כותבת הפכים נמשכים