קטעים קצרים

פרק 5

בכיתי את חיי מתחת לשמיכה הבלויה שנאתי אותו שנאתי אותו כל כך איך יכולתי להתאהב דווקא בו בחוטף שלי זה שהרס לי את החיים אני צריכה לברוח כן אני צריכה לברוח מפה העפתי את השמיכה ממני וקמתי על רגלי נעלתי את נעלי שהיו ללא שימוש כבר הרבה זמן ולבשתי קפוצון שחור שאני מקווה שיצליח לטשטש אותי מעט בגלל השעה המאוחרת  קיוויתי שהוא כבר ישן בחדרו שבקצה השני של ביתו הענק כבר בהתחלה התחננתי בפניו לחדר שיהיה רחוק משלו אומנם אמרתי לו שאני פשוט אוהבת את הצד הזה של הבית אבל הוא לא צריך לדעת שפחדתי ממנו אני משדרת לו ביטחון ורוגע למרות שמבפנים אני משקשקת תחבתי בגדים לשקית שחורה ועבה כי לא היה לי תיק ויצאתי אל המרפסת שהייתה בחדרי הסתכלתי למטה וראיתי שומר שעומד ממש מתחת למרפסת שלי כנראה שאחרי שראה אותי הוא פחד שאעשה שטויות נזכרתי במה שקרה קודם

"אני סתם עוד משחק בשבילך נכון?" שאלתי לאחר הנשיקה המתוקה שחלקנו לפני מספר שניות "את לא" לחש בקול תקיף וצרוד "את שלי" אמר כקובע "אני שלך" אישרתי בחיוך וחיוכו גדל חיוך שלא יוצא לי לראות הרבה "אני צריך ללכת" אמר אבל לא הזיז אפילו שריר "אז תלך" אמרתי "אני הולך" אמר עם חיוך והדביק לשפתי עוד נשיקה רטובה "ביי'' אמרתי כשהתנתקנו הוא העיף בי מבט קצר חייך ויצא אני מתחילה להתאהב בו אני עושה את הדבר הנכון,נכון?
*אחרי כמה שעות
נרדמתי על הספה מחכה לו התעוררתי מהקול של הדלת שנטרקה העפתי מבט מהיר לשעון 4 בבוקר וואדפק? מיהרתי לכניסה של הבית רואה אותו ועוש מישהי בלונדינית כמעט מזדיינים על הדלת החנקתי יבבה אבל הוא עדיין שמע הוא הסתכל עלי במבט קר וחזר אליה "לכי כבר" נהם אלי ונישק את צווארה בעוד היא גונח ומושכת בשערו החזקתי את הדמעות והעפתי אליו מבט נגעל משהו עבר בעיניו אבל לא התעמקתי בזה הסתובבתי והעליתי בקצב מתון כדי שלא יראה שכואב לי שכואב לי הלב הדמעות התפרצו מעיני כמו נחלים וברגע שלא ראה אותי רצתי לחדרי ונחתתי על מיטתי בכבדות בוכה מתחת לשמיכה

דמעות איימו לפרוץ שוב מבעד לעיני אבל שכנעתי את עצמי שיהיה לי הרבה זמן לבכות אח"כ בחנתי את השומר הוא היה נראה כמו גורילה והיה לפחות 2 מטר נכנסתי בחזרה לחדרי וחשבתי מה לעשות אני יודעת שיש שומרים שמסיירים בבית מידי פעם ושיש שומרים בשער תוכנית התחילה להירקם בראשי ומיהרתי לעשות אותה לפני שאשתפן כיסיתי את הכריות עם השמיכה כך שיראה כאילו אני ישנה וידעתי שזה יעבוד שעה או שעתיים אחרי שהוא יקום ויבוא לבדוק שאני חיה ולא ניסיתי להתאבד או משהו כאילו אני אבזבז את חיי בשבילו יצאתי מהחדר בשקט בעודי מחסה את פני עם הכובע של הקפוצון וירדתי בשקט במדרגות שמעתי גניחות מהדהדות מכיוון החדר שלו ובחילה געשה בביטני בלעתי את הקיא שעמד להתפרץ מפי ומיהרתי לדלת הכניסה כמו שחשבתי הוא היה עסוק מידי בזנזונת ששכח לנעול ולקחת את המפתח פתחתי את הדלת והיא לא השמיעה שום רעש תודה לאל חמקתי החוצה שואפת את האוויר הקר לראותיי וממהרת לסרוק את הסביבה עד עכשיו לא הצלחתי לברוח כי הוא שמר על כל צעד שלי אבל כרגע הוא קצת עסוק אז נקווה שהשומרים יהיו עייפים ולא ישימו לב אלי עקפתי את הבית הענק יודעת שסביבו אין בתים ככה שכנראה יש חומה גדולה אבל לכל חומה יש פירצה אחרי שהגעתי למאחורי הבית הלכתי בקו ישר בכיוון הנגדי לבית אחרי הליכה של 10 דק ראיתי כבר את החומה והתחלתי לרוץ עוד לא הייתי קרובה כל כך לחופש מאז שחטף אותי, השמיים התחילו להתבאר וכבר לא היה כל כך חשוך מיהרתי יותר מהפחד להתפס ומהעונש שאקבל הגעתי לחומה ואחרי חיפוש קצת מצאתי כמה שקעים להאחז בהם ואחרי כמה נפילות ופציעות נחתתי בחבטה מחוץ לחומה יצאתי מהכלא שלי רציתי לצחוק ולבכות לצרוח ולבעוט אבל במקום זה הוצאתי את הכל על הריצה לברוח משם לברוח ממנו השקית היטלטלה מהרוח איגרפתי את ידי כדי להרגיש כאב לראות שאני לא חולמת על ידי נזל דם ואצבעותי היו פצועות מהטיפוס המגושם ומהחומה המחוספסת אבל התעלמתי מהכל ורצתי כעבור חצי שעה ראותיי שרפו ודמעות של מאמץ היו בזווית עיני סוף סוף הגעתי לכביש המהיר ועצרתי לידו מנופפת בידי אחרי שניגבתי אותה מהדם שלא יבהלו,
איש מבוגר יחסית כבן 50 עצר לי וחייך אלי חיוך חם "לאן נערתי?" שאל בחום אמרתי לו את שם העיירה הקטנה שבה אני גרה והוא הנהן ואמר לי להיכנס רוב הנסיעה ישנתי מחובקת עם השקית הדבר היחיד שנשאר לי ממנו מצד אחד רציתי לשרוף אותה מצד שני לקחתי רק דברים חיוניים האיש העיר אותי ממחשבותי וסימן לי שהגענו הודתי לו ויצאתי מהמכונית זיהיתי שאני בכניסה לעיר ויש לי הליכה די קצרה עד שהגיעה לביתי הקטן אך החם הלכתי מהר מתרגשת לראות שוב את הבניין הקטן והמזמין ואת שכני המבוגרים והחביבים הגעתי אחרי הליכה מהירה וכמעט רצתי פתחתי את הדלת עם מפתח שהחבאתי כמובן איך לא מתחת לעציץ ונכנסתי לביתי החשוך אף אחד לא דרך פה כמה חודשים טובים נעלתי את הדלת אחרי שטפתי את ידי מהדם שכבר נקרש ונשכבתי על הספה שכל כך אהבתי ואותה לקחתי מבית הורי
תומס החוטף שלי הכריח אותי לשלוח להם הודעה שבא רשום שאני טסה עם כמה חברים לכמה חודשים אז שלא יחפשו אותי והם כמו שהם תמיד הורים דואגים ומסורים התנגדו לזה בכל תוקף אבל הוא לא נתן לי לענות להם אלא רק שלח את ההודעה המסכנה הזאת ונתן להם לאכול את עצמם עוד סיבה שאני שונאת אותו המחשבה עליו גרמה לעיני שוב לדמוע אין לי בעיה עם זה שהוא לא אוהב אותי כאילו כן יש לי בעיה..אבל שלא ישקר לי הוא אשלה אותי שהכל יהיה בסדר ושהוא אוהב אותי וכמה פאקינג שעות אחר הוא מזיין זונה מול העיניים שלי ואומר פשוט ללכת איזה בן זונה מילמלתי ופרצתי בבכי חיבקתי את עצמי והתכנסתי בתוך עצמי בצורה של עובר הרגל שסיגלתי לעצמי בגללו כשפחדתי ממנו ונרדמתי בשעות הקטנות של הלילה אחרי בכי רב הייתי נרדמת ככה בלי לשים לב בכלל,שקעתי בשינה אחרי לילה ארוך ומתיש התעוררתי שאור היום כבר היה בוהק הסתכלתי בשעון השעה הייתה...פאק 2 הבטתי מסביב בפחד לראות שהוא לא פה הוא כבר היה אמור לעלות על התרגיל הקטן שעשיתי לו רצתי למקלחת שוטפת פנים מהר ואז רצתי לחדר שלי דוחפת בגדים לתוך מזוודה אחרי שרוקנתי את הארון לתוך המזוודה חיפשתי אחר המחשב שלי מצאתי אותו על השולחן מול הספה ומיהרתי להדליק אותו בדקתי איזה טיסות יש לי הכי רחוק מכאן ותוך כמה דקות מצאתי טיסה זולה ומהירה הזמנתי לי כרטיס ותחבתי את המחשב לתוך המזוודה חשבתי לרגע אם שכחתי משהו אבל לא הטלפון שלי אצל תומס אהה הארנק שלי ביום שתומס חטף אותי שכחתי את הארנק בבית ואיזה מזל שזה קרה אחרת הוא היה לוקח לי אותו לא היה לי כסף בהשיג יד לקחתי את הארנק מכניסה אותו לכיס הקפוצון ובאתי לצאת כשעל גבי תיק ובידי המזוודה קול תיקתוק רועם גרם לי לקפוא במקום ולידיי להתחיל לרעוד בפחד הוא חיכה כמה שניות וחזר על סדר תיקתוקים אגרסיבי שמעתי את הדלת של השכנה נפתחת ומילמולים הצמדתי את אוזני לדלת ושמעתי את שכנתי החביבה אומרת לו "את מיה?" שאלה בהפתעה "אוי חמוד מיה לא היתה בביתה כבר חודשים אולי היא הלכה לבקר את משפחתה" היא אמרה "את לא ראית אותה פה?" שאל תומס בקור אבל שמעתי שהוא מנסה להיות חביב "לא מתוק אבל איך אתה קשור אליה?" שאלה ופה הפסקתי להקשיב לא כי רציתי אלא כי הייתי צריכה לנצל את הזמן שהיא מעסיקה אותו ולנסות לברוח רצתי למרפסת הקטנה שלי וראיתי 3 מכוניות שחורות חונות ממש מול פתח הבניין אחד מהשומרים נישען על אוטו אחד והשני היה בכוננות לנסוע ככה שגם אם אני אצליח לברוח מזה שנשען על המכונית שלו אז זה שברכב יתפוס אותי תוך שניות נאנחתי בזעף ושפתי התחילה לרעוד הלך עלי אוף איזו טיפשה למה חשבתי שאני אוכל לברוח למה נרדמתי בכלל נאנחתי ששמעתי את התיקתוקים שוב והבנתי שכנראה השכנה הלכה התקרבתי בשקט דלת ושמעתי חבטה כמה שניות של שקט ועוד חבטה נשמעה החנקתי צווחה כשהבנתי שהוא מנסה להוציא את הדלת מהמקום הוא עצר לרגע והקשיב הכרחתי את עצמי לנשום לאט ובשקט "מיה אני יודע שאת שם" הוא אמר גורם לדמעות להתחיל לרדת מעיני די כבר לבכות צרחתי בראשי זה רק עושה לי כאב ראש ואני בטוחה שהוא יהנה לראות אותי סובלת "מיה תפתחי את הדלת או שאני אוציא אותה מהמקום" הוא אמר בשקט אבל הרגשתי שכל מילה שלו זה כאילו צעקה ושמעו על קולו שהוא כועס לא כועס זה אפילו לא מתאר קצת מהכעס ששמעתי בקולו הוא נשמע מאופק וממש דמיינתי את הלסת הקפוצה שלו ואיך הוא הולם בדלת שציריה התחילו להשמיע קולות מחאה "שכנים נחמדים יש לך" אמר כבדרך אגב "לא היית רוצה שיקרא משהו לגברת טפירו נכון?" שאל ועיני נפערו בהלם ופחד ה..הוא לא יעשה לה כלום..נכון? הוא ענה לי בעצמו למרות שלא הוצאתי מילה "אני מדמיין את הבניין הזה מתפוצץ...כבום" אמר ועשה קולות של פיצוץ גורם לגופי לרעוד כמו עלה קטן ברוח "אני רק רוצה לדבר" אמר ושנינו יודעים שהוא משקר הוא רוצה לדבר ולחטוף אותי שוב "אני סופר עד שלוש אם את לא תפתחי אני לא יהיה אחראי למה שיקרה" הוא אמר בטח שתיהיה אחראי טמבל אחד צרחתי בראשי "אחת" אמר החזקתי את ראשי בידי "שתיים" המשיך וידי עשו את דרכם לידית הדלת בעודם רועדות כמו לא יודעת מה "שלו.." מיהרתי לפתוח את הנעילה ולהתרחק מהדלת הוא פתח אותה והיא נפתחה בצליעה בגלל כל החבטות שספגה הוא נכנס לבית עם חיוך זחוח וקר אבל מהר מאוד הפך למבולבל כשראה אותי עומדת שם עם שיער פרועה קפוצון שלו ומכנס קצרצר רועדת כמו עלה ועיינים אדומות מבכי שעדיין לא הפסיק "מ..מיה" לחש מופתע ונכנס מהר לבית סוגר את הדלת בטריקה אבל אפילו לא מסתכל עליה "מ-מה-ק-קר-את בסדר?" שאל והניח את ידיו על כתפי התרחקתי במהירות כאילו נכוותי מאש פניו היו מסכה של קור אבל גבותיו התקבצו בבלבול "פשוט בוא נלך" מילמלתי ביבבה הולכת לסלון ולוקחת את המזוודה והתיק "מיה.." הוא אמר והניח יד על עורפו "אנחנו צריכים לדבר על אתמול" הוא אמר רציני "זה בסדר אתה לא חייב לי הסברים אני כלום אנחנו כלום" לחשתי והשפלתי מבט בכעס , בדיוק אין אנחנו יותר אם היה בכלל אנחנו עד עכשיו "מיה" הוא כמעט צעק גורם לי לקפוץ בבהלה "מ..מה" מילמלתי אבל הוא לא ענה הוא התקרב אלי ואני התרחקתי ממנו עד שנתקעתי בקיר "זה היה טעות הזונה הזאת הייתה משימה שהייתי צריך לעשות היא מתה" הוא אמר הקלה שטפה את גופי אבל לא הראתי לו את זה מה זה עוזר לי שהיא מתה? זה לא מרפא את החור שיש לי בלב "נו מה הקשר?" שאלתי  פרצופו היה מבולבל "אז כלום לא קרה בנינו" הוא אמר כאילו זה מובן מאליו הוא צוחק עלי? "אתה נישקת אותה מול הפרצוף שלי והזדיינת איתה בחדר איפה אתה רואה שלא קרה כלום בינכם" צעקתי בכאב ודמעות נשרו מעיני "אבל היא הייתה משימה לא עשיתי את זה כי רציתי" הוא צעק ביאוש וכעס מזה שאני לא מבינה אותו "אבל עשית את זה" מילמלתי "עזוב אין על מה לריב אין ולא היה ביננו כלום" אמרתי וניגבתי את הדמעות משהו בעיניו נשבר והוורידים בידיו בלטו כשקמץ את ידו לאגרוף הוא הטיח את ידו בקיר שהיה מאחורי גורם לדם לטפטף מאגרופו אבל נראה שהוא לא שם לב לזה "מיה" הוא לחש והניח את ראשו על כתפי "אל תעשי את זה" לחש בקול שבור "אני לא עשיתי כלום" סיננתי "אנחנו בסהכ חוטף וחטופה" אמרתי גורמת לו לקפוא כנראה ההבנה סוף סוף הכתה בו זזתי הצידה וראשו החליק מראשי ונחת על הקיר הוא השאיר את ראשו שם ואני נאנחתי וניגבתי עוד דמעות שהספיקו לנזול פאק אני חייבת להפסיק לבכות לקחתי את המזוודה ואת התיק וירדתי למטה השומר שהיה מחוץ למכונית סימן לי להיכנס למכונית הריקה שכנראה הייתה של תומס אבל נכנסתי לרכב של השומר השני לא רציתי להיות איתו לבד השומר גימגם משהו ואז נאנח בתבוסה תומס יצא מהבניין כשכולו פרוע ומבטו היה מפחיד השומר שהיה בחוץ מיהר להיכנס לרכבו ולא ליצור קשר עין עם תומס הוא פתח את הדלת בתנופה והתפלאתי לראות שהיא לא נתלשה מהמקום הוא סרק את הרכב וראה שאני לא שם אחרי כמה שניות הוא מצא אותי עם עיניו והתכווצתי במושב השומר נאנח ופתח לי את הדלת גנחתי בכעס ויצאתי "המזוודה שלי אצלך" אמרתי מנסה לרמוז שיפתח את הבגאז "אני אביא לך אותו עכשיו לכי לפני שהוא תוקע לי כדור בראש" הוא מילמל זרקתי אליו חיוך ומיהרתי להיכנס לרכב של תומס כשהוא נכנס אחרי חגרתי ולא יצרתי איתו קשר עין אפילו לא בטעות ונראה שזה עצבן אותו יותר הוא נתן גז לא מסתכל בכלל על הרמזור והלב שלי דהר בפחד הרגשתי שאם הוא לא ירגע אנחנו נמות החנקתי יבבה ולפתתי את ידית הדלת יבבה מפוחדת נפלטה מפי כפנה ימינה בחריקה ונראה שהוא כאילו התעורר מתוך טרנס והתחיל להאט הבטתי מהחלון רואה בהשתקפותי אישה רועדת שדמעות מכתימות את פניה כבר באופן תמידי שערי היה מעט פרועה והקפוצון כאילו נזרק עלי הייתי חייבת מקלחת ולישון הסתכלתי מבעד לחלון מרגיעה את ליבי שעדיין רץ כשהגענו לביתו הענקי של תומס מיהרתי לחדרי כמעט רצה וטרקתי את הדלת לקחתי בגדים ותחתונים בלי להסתכל בכלל וישר נכנסתי למקלחת כשסיימתי להתקלח התלבשתי לבשתי מכנס שורט וחולצת בטן שאני לא זוכרת בכלל שהייתה לי בארון פני היו מעט סמוקות בגלל האדים אבל זה לפחות הסתיר את האדמומיות שהייתה מתחת לעיניים שלי בעקבות הבכי הממושך אני פאקינג בכיתי מאתמול אני שונאת אותו על שגרם לי לבכות ככה ,אבל על מי אני עובדת כל כך שמחתי לשמוע שהיא הייתה רק משימה שלו אבל זה שהיא רק משימה לא גרם לי לשכוח איך נישק אותה התנערתי מהמחשבות כשהרגשתי שאני עוד שניה בוכה יצאתי מהמקלחת אוספת את שיערי הלח לגולגול מרושל פלטתי צווחה מבוהלת כשראיתי את תומס שוכב על מיטתי כשעל גופו רק מכנס טרנינג הוא שכב בנוחות ובחן את גופי ניסיתי למשוך את מכנסי שחשף קצת מהישבן שלי למטה אבל אז היו רואים לי את הבטן בגלל שהחולצה לא כיסתה לי אותה החלטתי שעדיף שיראה את הבטן והורדתי מעט את המכנס כל הזמן הזה הוא בחן את תנועותי בהבעה ריקה "אתה צריך משהו?" שאלתי הוא קם מהמיטה לאט והתמתח "את יודעת שזה הבית שלי מה שאומר שהחדר הזה הוא שלי מה שאומר שאני יכול לבוא לפה מתי שבא לי" הוא אמר בהתגרות אבל פניו עדיין היו ריקות "הייתי מסכימה איתך אם הייתי פה מרצון" אמרתי והוא היה נראה כאילו נתתי לו סטירה הוא כבר שכח למה אני פה? למה באמת אני פה? כל הזמן הזה כשהייתי שואלת למה הוא חטף אותי הוא היה מסתגר ולא מדבר איתי כמה ימים אז למדתי לא לשאול "למה חטפת אותי?" שאלתי מסתכלת בעיניו הוא היסס לרגע ואז אמר "אח שלך חייב לי הרבה כסף אבל הוא ברח לחו"ל אז חשבתי שזה מה שיחזיר אותו לפה אבל החדשות לא הגיעו אליו כי הוא מתחבא טוב מידי" הוא אמר וראיתי רמז לכעס ניצת בעיניו "אבל מה אני קשורה?" אמרתי ביאוש ידעתי במה שון הסתבך טוב לפחות בערך הוא הזהיר אותי לפני שברח תומס לא ענה לי על השאלה וכמה שניות לא יצר איתי קשר עין באשמה ואז הרים את מבטו וחיבר את עיננו הוא התקרב אלי לא מנתק את עיניו משלי נתקלתי בקיר וכמה שנאתי את זה שיש קירות בכל מקום "תקשיבי לי ואל תקטעי אותי" הוא אמר בקול מעט צרוד "אני מצטער על מה שעשיתי את הדבר הכי קרוב לזוגיות שהיה לי בחיים ולא חשבתי לספר לך עליה כי היא כלום בשבילי אני למדתי את הלקח ואני אשתפר אני נשבע לך" הוא אמר ואם לא הייתי מכירה אותו הייתי חושבת שהוא עומד לבכות "תומס" נאנחתי לא רציתי להיפגע שוב והוא לא היה נראה לי טיפוס אמין אבל מצד שני הוא צודק בזה שהוא לא מבין בזה כלום מצד שלישי דברים כאלה הם מובנים מאליו כן הוא אשם ואני לא אסלח לו הוא קטע את מחשבותי כשאמר "אני אוהב אותך" פערתי את עיני בעוד שהוא חיכה לתגובה מצידי מצמצתי בבלבול ידעתי שאנחנו נמשכים אחד לשני אבל מאוהב? "תגידי משהו" אמר בתסכול "א..א.." לא ידעתי מה להגיד ,גם אני? לא הוא יפגע בי הוא עדיין זה שחטף אותי זה שלא נותן לי לחזור הביתה להורים למשפחה לחברים וכאילו הוא קרא את מחשבותי הוא אמר "את משוחררת" נראה שזה לקח לו את כל הכוחות כדי להגיד את זה "מה?" שאלתי "את יכולה ללכת אני לא מחזיק אותך יותר בכוח" הוא מילמל חיוך ענק התפרס על פני ונראה שזה מכאיב לו החלטתי אם הוא באמת ישחרר אותי ומוותר על הכסף ששון חייב לו אני אסלח לו כי זה סימן שהוא באמת אוהב אותי ואם יקרה משהו ביננו תמיד אוכל לעזוב "אני רק מבקש ממך תשארי" הוא אמר וקבר את ראשו בצווארי "אני נשבע לך שתוכלי ללכת לאן שבא לך רק תשארי איתי פה" הוא אמר וקולו לא עלה על לחישה "ט..טוב" עניתי בשקט ראשו נורה קדימה והוא הסתכל בעיני לראות האם אני משקרת "אני אוהבת אותך ואשאר איתך" אמרתי וחיוך ענק ואוהב התפרס על שפתיו "אבל אם תעשה משהו אני עוזב-" הוא קטע אותי בנשיקה אגרסיבית אך אוהבת מחדיר את לשונו לפי ומרים אותי עליו כרכתי את רגלי סביבו והוא הושיב אותי על השידה הקטנה שבחדרי והודתי לאל שהיא מצליחה להחזיק אותי יד אחת שלו הייתה על מותני בעוד השניה היתה כרוכה על עורפי קירבתי אותו אלי עם רגלי שעדיין היו כרוכות סביבו וחיבקתי את עורפו מושכת לו מעט בשיער התנתקנו כדי לנשום והוא קבר את ראשו בחזה שלי גורם לי לצחקק אבל מיד לחבק אותו "את אוהבת אותי" לחש באי אמון חייכתי לעצמי ושיחקתי עם שיערו "אני אוהבת אותך" אישרתי הוא הרים אותי וזרק אותי למיטה שלי צווחתי בצחוק והוא עלה מעלי מניח נשיקות קטנות על פני ואז על צווארי "ניקח את זה לאט" אמר בדיוק כשמחשבה מפוחדת התגנבה אל מוחי אני רוצה לשכב איתו אבל לא עכשיו כי עדיין קינן בליבי הספק שהוא מנצל אותי אבל עם כל האהבה שחשתי אליו הספק הזה נעלם הוא כיסה אותנו בשמיכה וחיבק אותי חזק "את שלי ואני שלך" אמר מסיים את המשפט שלא סיים אתמול חיבקתי אותו יותר חזק וככה נרדמתי מאוהבת ומחובקת ע"י הגבר שלי

היי איך היה הפרק?
אתם רוצים חלק ב'?
אשמח לתגובות והצבעות ❣