חלק 2 ל- 'שברת לי תלב' סיפורה של אמה. ממשיך. כואב. היא מחליטה לבדוק על שורשייה ומגלה דברים מדהים. שלא חשבה עליהם בכלל.
היא עוזבת את העבר ומתמקדת בעתיד, היא הבטיחה להפוך לקאפו והיא תקיים את הבטחתה. אבל איך? באיזה מחיר?.
היא תרצה למות. דם דמעות. יזע...
נקודץ מבט אמה- הגעתי לביתי הישן, לסיוט הקודם של חיי. יש לי פה עניין לא סגור שצריך לסגור. כדי להתקדם. ולכן אני אסגור אותו ויתקדם.
הבית היה קטן, פעוט, נטוש. סרטים של המשטרה עיתרו אותו לאחר שהיה פה אמבולנס שהזמנתי לאשפג את אימי לבסוף היא התנגדה והתאבדה. נכון בסרטים יש תמיד את הרופא או השוטר או הילד, האח, ההורה עובר האורח.. מישהו שיציל בן אדם מהחלטת התאבדות. שיציל אותו מעצמו? אז ככה פה זה לא קרה. הורפא ניסה בתחילה, אחר כך השוטר, בלב כבד אני. ל5 שניות כי היא השפילה אותי מול כולם שוב. היא קיללה אותי קשות. ועדיין אהבתי אותה. לעזאזל! אני עדין אוהבת אותה. ומתגעגעת אליה למאות הכל.
בכל מקרה מסתבר שאף אחד אחרי שאומצתי לא טרח להוריד את הסרטים. הבית נטוש במצב רע. בהיתי בו איזה 10 דקות, הבית שעבדתי בשבילו מגיל צעיר. הבית שבו ניקיתי את דמי מהקירות, הבית שבו קוללתי על בסיס יומי והיה לי כובד בלב לחזור אליו בסוף יום למרות שאני זו שמפרנסת אותו. נכנסתי לבפנים, הכל היה מאובק אבל מסודר. למרבה הפלא. עליתי לחדרי. ווואו. הכל חזר אלי. החוסר שליטה בחיי שהייתה חי, העצבים של אימי המנוחה, המוות של כל משפחתי., הדם. הדם על השטיח. הדם. הוא בכל מקום. זה לא משהו שמפחיד אותי. אבל זה הדם שלי שם! זו אני זו שדממה פה לפני יותר מאסור. נשמתי אוויר. והתקרבתי למיטה, התקופפתי להוציא משם מכתב שהדבקתי למזרן מלמטה. אבל במקום זה ידי נתקלה בבקבוק אלכוהול מחט, מגבונים, מספריים, תחבושות. הוצאתי את הכל. הזלתי דמעה. הכל צף פתאום. הכנסתי את ידי לראות ששום דבר לא נשכח וקיבלתי מכה ממשהו קשיח כנראה עץ, הוצאתי את זה. זה היה יומן. יומן ישן. פתחתי אותו. והתחלתי לקראו בעמוד הראשון.
"יומנה האישי של מרווה" לאייתכן. חשבתי לעצמי יש לי סבתא בשם 'מרווה'. המשכתי לקראו
"12/7/1988 אני יושבת כאן כדי לספר סיפור שחוויתי על בשרי. בדם יזע ודמעות. כל כך הרבה מהן עד שזהו. הם נגמרו. אני ביתו של אלקסנדר שר הצבא. אני חיילת. אבי נפל במלחמה כשהגן עליי בגופו. ואימי המנוחה נפטרה בלידתי. אבי גידל אותי. אני לא יודעת מי יקרא את זה מתישהו.. אבל זה הוא סיפורי..."
סוף עמוד ראשון.
הפסקתי לקראו סגרתי את היומן ולקחתי אותו איתי ואת המכתב שכתבתי שהדבקתי למזרן. כתבתי שם כשהייתי בת 15 עם תקווה גדולה. רציתי אהבה רציתי בעל לילדי מגיל כזה. טוב החיים לא הולכים כמתוכנן. אף פעם תמיד קורא משהו.
פתחתי את המחשב והוצאתי עוד מידע על הקאפו החמוד שלי. בעלי לעתיד. וואו. פאק דמט! חתיך.
סוף פרק.
מה דעתכן/ם?
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
