כל מה שרציתם (ולא רציתם) לדעת על מיתולוגיות באשר הן

40#

במיתולוגיה היפנית יש אל אחד שהביס שלושה צבאות באמצעות שלושה אפרסקים.
מה, מי, מו, ואיך לעזאזל, אתם שואלים (ובצדק)?

אז ככה- לפי המיתולוגיה היפנית יש שני אלי בריאה ראשיים: איזאנאגי ואיזאנאמי.
וכמו רוב אלי הבריאה, הם אחים ונשואים ועושים הרבה ילדים כדי שתהיה אוכלוסייה בעולם (דבר שלא ברור למה הוא נחוץ אבל אוקיי).

דברים קרו, איזאנאמי מתה במהלך הלידה, איזאנאגי הלך למצוא אותה בשאול, היא אמרה לו שתכף היא תבקש רשות לחזור לחיים ושרק לא יסתכל עליה, הוא התעלם בנונשלנטיות וגילה את הגופה אכולת הרימות שלה מתכרבלת עם כמה אלי רעם, הסיפור הרגיל.

ואחרי שכל זה קרה, איזאנאמי התעצבנה מכל הסיבות המובנות, ואז עשתה את מה שכולנו היינו עושים בסיטואציה הזו- שלחה אחריו את שמונים הנשים הכעורות של השאול (שקיימות, מסתבר).

אז הן רדפו אחריו, והוא ברח, והן רדפו אחריו והוא ברח, ואחרי כמה זמן אחת מהן כמעט השיגה אותו.
ומה הוא עשה?
הוא זרק עליה את הכובע שלו. (כי זה, כמובן, מה שעושים בסיטואציות כאלו.)

והכובע, כמו שכובעים תמיד עושים, הפך לאשכול ענבים, והבחורה שרדפה אחריו התנהגה בהגיון מוחלט ולא ניסתה להמשיך ולרדוף אחרי הבחור שהיא אמורה לרדוף אחריו, אלא התכופפה ואכלה את הענבים, וככה איזאנאגי המשיך לו לברוח.

אחרי כמה זמן עוד אחת כמעט השיגה אותו, והפעם כבר לא היה לו כובע אז הוא זרק עליה את המסרק שלו, שלא הפך לענבים אלא לבמבוק, וגם האישה הכעורה הזו חשבה לעצמה "וואו, אוכל!" ועצרה לאכול.

איזאנאמי ראתה את זה וכעסה, אז היא שלחה אחריו גם את אלי הרעם שהיא התכרבלה איתם קודם ואלף וחמש מאות לוחמים שהיא הקריצה מאיפשהו.

איזאנאגי, שאמנם היה טיפש אבל היה לו לפחות חוש הישרדותי מינימלי, המשיך לברוח.

ואז, בזמן שפחות או יותר שלושה צבאות שונים רודפים אחריו, הוא ראה אותם: שלושה אפרסקים תמימים ולא חושדים בדבר שהיו מונחים להם בכיף בצד הדרך.
ומה הוא עשה, אתם שואלים? השתמש בשיטת הסחת הדעת הטובה ביותר, שהיא כמובן אוכל!

וכך הוא זרק לו אפרסק אחד על כל קבוצה שרדפה אחריו, והם הרפו ממנו משום מה. אפילו האלף-חמש מאות לוחמים. שנאלצו להתחלק באפרסק אחד.

אחרי שהוא הוכיח את מיומנותו הבלתי ניתנת לויכוח בהטלת פירות אומנותית, הוא דיבר אל האפרסקים (שלא ברור מה היה מצבם באותו רגע או איך הוא התקרב אליהם, אבל אוקיי), אמר להם שיעזרו לבני האדם אם יבואו עליהם צרות, נתן להם את התואר "הפירות השמימיים הגדולים", ואז הלך להתגרש מאחותו, מכמה וכמה סיבות מובנות.

ולכן, ילדיי, אנו סוגדים לאפרסקינו הקדושים מדי שנה ושנה ומדברים איתם בכל בוקר.

וכמו כן- מוסר השכל: לזרוק אוכל על אנשים זה הפתרון האולטימטיבי למצבי "ברח או תמות", ועובד בצורה יעילה אפילו על אלים וצבאות עם כמות מופרכת של לוחמים שהגיחו מאיפשהו.

אז... שלומות! והרי לכם הפרק החדש שהבטחתי לפני יותר מדי זמן. אני די בטוחה שזה גם הפרק הכי ארוך שכתבתי בספר הזה עד עכשיו, אבל בגלל שאני מאוד אוהבת את הסיפור הזה הגעתי למסקנה שזה שווה את זה ושאתם תתמודדו עם ארבע מאות חמישים מילים. וגם- חופש גדול שמח למי שיצאו אליו כבר (סוף סוף😌), וחופש גדול שיהיה שמח למי שייצאו אליו בעוד שבוע (אל ייאוש! אתם יכולים לשרוד את השבוע הזה!)!