ה"חבר" היחיד שאני צריך. (boyxboy)

פרק 1

(נ.מ אופק)

אני כל כך שמח שעברתי את הגלואו אפ הזה הקיץ. שנתיים קודמות הייתי נראה מחריד והיה לי מאוד שיער שטוח. איכ. כולם קראו לי אופק שיער שטיח בגלל זה, וזה היה ממש מעצבן... ידעתי שהייתי צריך לקנות את בקבוק השמפו היקר יותר, אבל בזבזתי את כל דמי הכיס שלי על בגדים של נייק ואדידס אז.

אני כבר מחכה לראות מה סתיו יגיד על המראה החדש שלי.
את הקיץ הזה עבדתי כמו חמור בשביל להרוויח 15₪ בשעה, וזה ממש השתלם.

הלכתי לבית ספר וכרגיל, ראיתי את כל הילדי סנטר הקוקסינלים בדרך לכיתות שלהם. אני לא סובל הומואים.. טוב, לא משנה עכשיו.

עליתי לקומה העליונה, ראיתי את סתיו בלוקרים באמצע המסדרון ו-וואו הוא יותר חתיך משנה שעברה. ריספקטפולי, כמובן אני לא הומו.
ניגשתי אליו, לוקר לידו שכמובן התחננתי למזכירות שישימו אותי.

הוא הסיט את המבט שלו אליי מהלוקר ובחן אותי עם עיניו. ״אתה נראה... שונה״

״בקטע טוב או רע..?״ שאלתי בעודי נשען על הלוקר.

״טוב מאוד. סוף סוף אין לך יותר שיער שטיח״ צחק.

״נו דיי יא אוטיסט נכה. אתה יודע טוב מאוד שקרעתי את הנשמה שלי בשביל 15 בשעה״ קמתי מהלוקר, הקלדתי את הסיסמה והתחלתי להוציא את הציוד שלי.

״אוי, חברי הטוב ביותר אופק, עובד כל כך קשה בשביל השמפו המתאים״ התנשא וצחק שוב פעם, סוגר את הלוקר שלו עם הציוד בידו.

״סתום ת׳פה ולך להיכשל בכל מקצוע שקיים בבית הספר המזדיין הזה״ אמרתי עם חיוך קטן ואני סוגר את דלת הלוקר כשאני הולך לכיתה שלי.

״גם אתה דפקט!״ צעק מהלוקרים עם החיוך הזה שלו והלך לכיתה שלו שנמצאת בצד השני.

הלוואי שהיינו באותה כיתה. באמת שלא אכפת לי גם אם יהיו שם ילדי סנטר.

...

תמיד אני וסתיו בהפסקה הגדולה קובעים להיפגש בלוקרים וללכת לקנות מהקיוסק, אבל משום מה הוא לא פה. מוזר... אם הוא לא בא הוא תמיד שולח לי הודעה. זה לא כמוהו... אין לי כוח להתייחס לזה עכשיו. אני רעב רצח. הלכתי לקנות בורקס גבינה וטרופית.

אני יורד במדרגות, ולפתע ממש במסדרון, משכה אותי יד לתוך הארון של המנקה?? זה היה הוא!

״יא בן אלף ממוטות. יש לך מזל שאני אחרי שעתיים היסטוריה.״ אמרתי בקול לוחש.

הוא פשוט הסתכל עליי ממש כמו מקודם.. מה עובר עליו?
הוא היה קרוב אליי. במרחק של פחות מחצי מטר.

״הלו?? סתיו?״
אפילו שהיה קצת חשוך, יכולתי לראות שהוא חיוור.
״גבר? אתה בסדר?״

ולפתע הוא התעלף עליי.

״סתיו!!״ צעקתי בבהלה.

הורדתי אותו בזהירות והתכופפתי אליו. הוא היה לבן. בקושי הצליח לפקוח את עיניו.

״סתיו!!״ צעקתי שוב ושוב.
שמתי את ידי על מצחו והוא היה קודח.

קמתי והתחלתי לרוץ בחזרה לכיתה לקחת את התיק. רצתי כמו משוגע, וכמעט מעדתי על המדרגות. לא היה אכפת לי. רק התפללתי שאף אחד לא ייכנס לחדר המנקה. אם יגלו שהיינו שם אנחנו מ ת י ם .

מה לעזאזל הנכה הזה חשב?!

רצתי מהר מאוד. אם המורה לספורט היה יודע שאני רץ ככה, הוא לא היה מוותר לי.
אני נשבע שאם אחד הילדים שראה אותי נכנס לחדר ילשין, הוא לא יצא מהבית לפחות שבוע.
הרמתי את פלג גוף העליון של סתיו לקיר, שמתי את הבקבוק מים שלי קרוב לשפתיו, והוא התחיל לשתות לגימות קטנות.

״סתיו, זה בסדר. אני פה.״ אמרתי בדאגה. זה ממש לא אופייני לו...

לאחר שתי דקות הוא התחיל להתאושש, הסדיר נשימה וצבע עורו חזר. הרחקתי את ידי עם הבקבוק משפתיו.

״יא משוגע אחד, ככה אתה בא לבית ספר?!״ לחשתי צעקתי.

״באמת נראה לך שאני אבוא חולה? אני לא עד כדי כך מפגר״ אמר.
״זה התחיל לי בשיעור השני עם סחרחורת.״

״אז למה לא נשארת בכיתה? או לפחות ללכת לבקש אישור מהמזכירות לצאת מוקדם?״

״אני רציתי לראות אותך היום. רציתי מאוד.
עוברת עלי... תקופה.״

״איזו מין תקופה? תקשיב לי יא חתיכת שרמוט. אני לא יודע מה עובר עליך, אבל אל תעשה את זה לעצמך. אני תמיד פה בשבילך. אחרי הכל אנחנו חברים הכי טובים כבר 3 שנים ואני לא נוטש אותך לעולם.״

נתתי לו עוד מהבקבוק מים שלי עד ששתה מכולו.

״אופק.. אני לא בדיכאון. סתם... אני קצת מבולבל לגבי משהו. עזוב.״

״טוב, לא חשוב. בוא פשוט נלך למזכי-״

״לא. אני נשאר בבית ספר.״ קטע אותי באמצע.
״יש לנו היום מתמטיקה. אסור לי לפספס שיעור למבחן. בנוסף שאתה תמיד מסתבך עם העבודות כיתה.״

״יא חי בסרט. המבחן בעוד שבועיים. חוץ מזה שאני גם פעם אחת יכול להסתדר לבד. לא ביג דיל.״

אנחנו באותה הקבצת מתמטיקה.

״ממש. אתה יודע טוב מאוד שקלרית בודקת עבודות כיתה, ו- שיעורי בית. אתה לא יכול בלעדיי, אופק״ והתחיל לצחוק

״בסדר. אם אתה נשאר, בוא לפחות נבקש בשבילך כוס תה. אני לא רוצה שתתעלף גם באמצע מתמטיקה ואז אני אידפק.״ התחלתי לצחוק איתו.

הרמתי אותו כשהוא מימיני ויד שמאלו על כתפיי. ושנינו הלכנו לחדר מורים.