נעלתי נעליים, לקחתי את הרצועה של סול ויצאתי מהבית.
לא לקחתי כלום, אפילו לא טלפון.
שנהיה לבד, רק סול ואני.
לא חשבתי לאן אני הולכת, הרגליים שלי נשאו אותי לבד, כאילו יודעות בעצמן את הדרך.
הלכתי כמה דקות, שקועה במחשבות.
סול הלך צמוד אליי, מציית.
הוא הבין שאני צריכה להיות קצת לבד, בלי הסחות דעת.
הגענו לים.
התקרבתי אל המים כך שייגעו רק בכפות רגליי ושיחררתי את סול מהרצועה.
התחלתי לרוץ, סול לידי.
המים מדגדגים קלות את כפות רגליי בכל צעד.
אני לא יודעת כמה זמן רצתי, שעה או דקה, לא שמתי לב לזמן, אבל בהתחשב בכמות הזמן שאני וסול יכולים לרוץ בלי לעצור יכולתי לרוץ כך במשך שעות.
לפתע שמתי לב שלחיי רטובות מדמעות, לא ידעתי מתי התחלתי לבכות, וגם לא נתתי לזה להפריע לי, המשכתי לרוץ.
הייתי עושה את זה תמיד, כל פעם שהיו לי בעיות, כל פעם שהרגשתי שאני עוד רגע נשברת.
הייתי לוקחת את סול, יוצאת מהבית, מגיעה לים ומתחילה לרוץ.
זו הייתה הדרך שלי לחשוב, להירגע, לשכוח.
כשהגענו לים עוד היה אור ועכשיו כבר חושך, זה אומר שעכשיו כבר השעה 9 לפחות.
לא דאגתי, הייתי עושה את זה תמיד כך שההורים שלי לא היו דואגים, לפי החול שהיה נדבק אליי בכל פעם הם היו יודעים בדיוק איפה אני ומה אני עושה כך שהם לא התרגשו בכל פעם שלקחתי את סול ויצאתי מהבית בלי לומר מילה.
הם ידעו שזו הדרך שלי להתמודד.
יכולתי לחזור ב-4 בבוקר והייתי מוצאת אותם ישנים במיטה בשלווה.
מאוד הערכתי אותם על כך.
על כך שהם יודעים שהם יכולים לסמוך עליי, לתת לי חופש וזמן.
אחרי כמה שעות של ריצה כזאת הייתי מרגישה יותר טוב וחוזרת.
כאילו הריצה הורידה לי אבן מהגב, בזמן שהייתי רצה הייתי חושבת, פותרת בראש את כל הבעיות והסיכסוכים.
אני לא יודעת מה הייתה השעה אבל לפתע הרגשתי הקלה מסויימת, כאילו חשבתי על הכל.
הסתובבתי והתחלתי לחזור, סול איתי.
