"הו! הנה מילה קשה!
'ואז, היא קמה, קמה ומורדת'" המורה ללשון קוראת מהטקסט שמונח מולה
"תלמידים, מי מכיר את המילה הזאת, מורדת?"
היא שואלת ואני מצביעה.
המורה מביטה בי לשניה וחוזרת להביט בכיתה.
"למרוד? מרידות? מורד?" היא מנסה שוב פעם.
אני מסתכלת סביבי, כמה ילדים יודעים?
אני עוברת על כל הכיתה בעיניי, אף אחד לא מצביע, אף אחד חוץ ממני.
טוב נו, ברור שהם לא מכירים את המילה הזאת, הם כנראה לא קראו ספר אחד מאז כיתה א'.
אני מגלגלת את עיניי.
המורה נאנחת ומסתכלת עליי,
"כן, תוכלי בבקשה להסביר לכיתה מי היא 'מורדת' ?"
היא פונה אליי.
אני מהנהנת,
"מורדת היא מישהי, שעושה מה ש'בראש שלה, שעוברת על החוקים, ששמה פס על כולם" אני אומרת ולא אכפת לי מהשפה הקצת בוטה.
"מורדת היא מישהי שאומרים לה לשבת, להיות יפה ולשתוק, והיא קמה, לוקחת חרב ונלחמת!" אני ממשיכה.
"מורדת היא מישהי חכמה, חזקה, גדולה, פמיניסטית ואמיצה" כל הכיתה מקשיבה.
"מורדת היא מישהי ללא גבולות, ללא מעצורים, שעומדת על שלה ולא מוותרת"
"מורדת היא מישהי שמשתיקה את כל 'האמיצים' " את המילה האחרונה אני אומרת בזילזול "רק במבט".
"ומורדת" אני מדגישה את ה-ת' "מורדת חייבת להיות אישה" אני מסיימת ומחייכת חיוך גאה.
"תודה רבה, כל הכבוד" המורה אומרת לי ופונה שוב לטקסט.
יכול להיות שאני מדמיינת את זה, אבל יש לי הרגשה שאני שומעת אותה ממלמלת לעצמה,
"כל הכבוד; מורדת"
