החולמת- החולם

1

לפני שנים רבות, חיה לה משפחה מרובת ילדים בבית גדול ומרווח.

הילדים, שהיו בשלל הגילאים, רצו מצד לצד בבית, אחדים אוחזים בובות, אחדים כדורים.

ילדה אחת הייתה שונה משאר הילדים. היא הייתה היפה מכולם, והיא ישבה על כיסא גלגלים גדול, רגליה הקטנות נופלות מהכיסא כמו מפל, רפויות; היא לבשה כותונת ארוכה ודקה בצבע תכלת, והתעטפה בשמיכה לבנה אדומה משובצת.

את כסא הגלגלים הובילה נערה אחרת, מחוייכת, שלבשה חצאית משובצת וחולצה מנופחת.

הילדה בכתה, והנערה הגבוהה הביטה בה ברחמים. "די, לולי, די. לא לבכות."

לולי הרימה את עיניה הכחולות הגדולות במבט עצוב. היא המשיכה לבכות, לא מקשיבה לאחותה, גם כשהיא חיבקה אותה. "זה יעבור, לו." אמרה בשקט וחיבקה את לולי חזק יותר. "זה יעבור." היא עודדה את עצמה.

כבר שנתיים שאחותה האהובה חולה בפוליו. שנתיים של בכיות, ריצות בין רופאים ותשלומים שלא עזרו. שום מומחה לא עזר. היא מחתה דמעה מעיניה.

שנתיים שנדמו כאלף שנים, שנתיים שלא היה מומחה פוליו שלא ניסה לטפל באחותה.

שנתיים. ולולי עדין על כסא גלגלים, משותקת.

ואז היא המשיכה להסיע את כסא הגלגלים, חושבת על הרגע שבו תוכל אחותה ללכת.

אם יהיה רגע כזה. 

אופטימיות, מרי. אופטימיות.

היו לה הרבה רגעים כאלה בחיים, בעיקר שנזכרה בלולי המאושרת, היפה, הקטנה והעליזה כל כך. אבל, חשבה שוב, די. לא להיות עצובה היום, ביום ההולדת של לולי. היא פתחה את דלת הבית ויצאכ לחצר, בעודה מנחה את כיסא הגלגלים בדרך הנכונה אל החצר האחורית; שם חיכתה ללולי הפתעה שכל בני הבית קיוו שתשמח אותה.

"מזל טוב, לולי!" נשמעה הקריאה העליזה, ובלונים צבעונים התעופפו לעברה של לולי הקטנה, שבפעם הראשונה, זה שנתיים, הפציע קצה של חיוך על פניה, ועינייה נמלאו בדמעות שמחה גדולות, ואז, היא שאלה, בקולה הרך והדקיק, "אתם ארגנתם את הכל?" היא הייתה שקטה, כרגיל, אבל ברגע שאימה , חגורה בסינר לבן ובסרט כחול, הרימה עוגה עגולה עם ניחוח קינמון ותפוחים טרייה שהרגע יצאה מהתנור, לולי חייכה. חיוך טהור, אמיתי, חיוך שהפעם האחרונה שהם ראו אותו היה ביום ההולדת ה-10 שלה, לפני שנתיים, יום לפני גילוי המחלה. יום ההולדת ה11 שלה היה עצוב מאוד, בעיקר בשבילה. זה היה רגע בו ניסתה המשפחה לארגן לה יום הולדת שמח אמיתי, והיא סבלה מכאבים עזים כל כך, שהוזמנה לה כרכרה ואיתה משככי כאבים ובשורות רעות. "הפוליו שלה רק מחמיר," אמר הרופא חמור הסבר בעל החיוך הקטן, "אפשר רק לקוות, ולהתפלל."

וככה תמיד, יצאה לולי מבית החולים, אל בית החולים האחר, ומשם, עברה כל המשפחה לשוויץ, בגלל האוויר המרפא והרי האלפים המושלגים.

הפעם , יום ההולדת הצליח. סוף סוף.

לולי חייכה באושר.

מאחוריה, נסתרת יותר, עמדה מרי וחייכה חיוך רחב. מעיניה ירדו דמעות עצב ושמחה מעורבבות.

מאמא ג'נסה  חתכה פרוסות עוגה וחילקה לכל בני המשפחה, ובראש ובראשונה- ללולי המחוייכת. מרי פרמה את צמותיה של לולי לשיער פזור, , וסילסלה את קצוותיו הבהירות סביב אצבעותיה בעדינות. השיער הארוך והזהוב גלש על כתפיה של לולי, ועיניה הכחולות נצצו.

"אני רוצה ללכת." היא אמרה.

המשפט ששינה את הכל, לפחות בשביל המשפחה, ובשבילה.

אם לולי רוצה ללכת, סימן שיש לה סיכוי. כוח הרצון תמיד יכול לעבוד.

לפחות, ככה קיוותה מרי באותו הרגע.

"פאפא," קראה לאביה, סמויד, "בוא נעזור לה לנסות לדרוך על הרגלים!"

סמויד מיד בא לעזור, ואיתו לג'אלסי בן ה-16.

סמויד אחז בידה של לולי מצד אחד, ולג'אלסי- או בקיצור, לג', מצד שני.

לאט לאט הרימו אותה מכיסא הגלגלים, בעוד שאר המשפחה מוחאת כפיים בעליזות.

איש לא ידע שזה ייגמר כל כך מהר, האושר של לולי.

אבל זה מה שקרה.

 לולי דרכה על קצות אצבעותיה, ולאט לאט נתנה למשקלה להינשא בידי רגליה.

כאב חד תקף אותה, ברגליים, בידיים, בראש, בבטן, מכל כיוון. היא צרחה בכאב והתקפלה.

"תזמיני כרכרה, מהר!" אמר סמויד והרים את גופה השביר והרועד של לולי בעזרת לג' , "היא בסכנה!"

האמא הדואגת רצה אל הבית , אל הטלפון התקוע בקיר, וחייגה את המספר של בית החולים.

כעבור חמש דקות, הכרכרה הגיעה ואספה את לולי אל בית החולים הקטן.

וככה זה נגמר. החיוך של לולי, האומץ, הרצון.

זה לא חזר יותר.

היי אנשושים💙💙
מה קורה?
אז מקווה שהפרק לטעמכםם💙
אני רק משתדלת:)
אשמח ממש אם תעקבו אחריי, תגיבו ותעירו, והכי הכי- אן תהנו!
לוב יו💙🤘💙