הברווזון המכוער | ספר חפירות

אה

טוב לא כתבתי פה הרבה זמן
הממ
מסתבר שלא משנה באיזה גיל אני, וכמה הייתי מביכה בשנה שלפני, אני עדיין אראה לעצמי מביכה בשנה שאחרי.
מי שהבין, ברכותי.

טוב
הייתי בויאטנם שלושה שבועות
זה כנראה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בזמן האחרון
בכל זאת כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זו הזאת בבקיני (אופס?).

היה כיף סהכ, כאילו היה מדהים, אבל היה גם קצת חרא חלק מהזמן.
בהתחלה היה קשה, נחתנו ישר להאנוי, העיר הכי רועשת ומפוצצת, ולא בתיירים.

שם היה לא כיף, נתחתנו, ולא הצלחתי לישון בכלל בטיסה, ואיכשהו גם הצלחתי לחלות, והתחיל להיות חושך, ולרדת גשם, ויש מלא תנועה, שזה קצת מבהיל בהתחלה. כאילו אופנועים בכל מקום, הם לא עוצרים אף פעם, צריך להתרגל לזה.

בכל אופן, התחלנו ללכת בגשם, לחפש אוכל. בנוסף להכל היה איש במלון שהמליץ לנו על מסעדה כלשהי, והוא כנראה לא הבין את המצב שלנו, כי הוא שלח אותנו למקום הכי מקומי שיש.
ממש, הרחובות עם המסעדות רחוב הכי מזעזעות, חיות מתות תלויות בכל מקום, ריחות כאלה איכס (אני רגישה לזה תרדו ממני), הכי מקומי שיש.
הגענו למסעדה, מפוצץ, לא היה מקום, חיות מתות תלויות, לא תודה. הלכנו למסעדה ליד, גם אוכל רחוב, רק מקומיים. כאילו 6 שקל למנה.
זה לא היה מזעזע אבל זה לא היה טעים במיוחד, והייתי חולה ומזועזעת אז היום הזה יזכר כרע.

יום אחרי היינו שם עוד יום, פחות מעניין, הלכנו לאחלה בית קפה, יחסית מערבי, זו סהכ עיר יפה. טיילנו קצת, ראינו הצגה מוזרה. בסוף הלכנו לאכול פיצה (מי שם שרימפס על פיצה?) ואז הלכנו לרכבת לילה שישנו בה (חה) והיא הסיעה אותנו לסאפה, שזה אזור יותר כפרי. לא ככ ישנתי, אבל היה כיף, לא כמו הטיסה.

הגענו לסאפה ממש בבוקר, כבר ראינו שמהמם שם, ממש.
סאפה זו עיירה קטנה כזאת, ממש נחמדה, אבל בהתחלה לא ישנו בה, ישנו כזה חצי שעה מחוץ לה, קצת יותר גבוה על ההרים לדעתי, שם היה אפילו יותר מהמם, באמת, מקום מקסים.
רגע קלטתי שאני יכולה לשים תמונות.

האנוי, ניסיתי לצלם את העומס של האופניים, צילמתי קצת בלילה אבל לא רואים הרבה.