אל תעזוב!

חלק 1

שואלת את עצמי אני חוששת? כן אני חוששת ארץ חדשה שפה עברית שאני לא מדברת הרבה , חברה שונה.
כשהמכונית נעצרה אמא הצביעה על הבית שבו נגור. 'בית יפה חשבתי לעצמי'.

המשאית עצרה ויצאנו מהאוטו .אבא שם לי על היד שתי קופסאות קרטונים ששייכות לי.
" זה שלך לכי תכירי את החדר החדש שלך".
כשנכנסתי כבר היו בבית פועלים שפרקו ובנו את הסלון. 'בית מהמם' חשבתי לעצמי.
בעודי פוסעת במדרגות אני רואה את כל הבית, את המטבח הסלון את כל הקומה הראשונה.
כשנכנסתי לחדרי הנחתי את הקופסאות על המיטה שכבר בנו לי בבוקר. החדר היה כל כך יפה! מרווח, צבע הקירות לבן, מיטה וחצי כמו שאני אוהבת וחלון גדול. מהחלון היה אפשר להשקיף על חלון שבבית ליד, לפתע נראה בחלון נער. ככל שהתקרבתי ראיתי יותר הוא היה גבוה עם שרירים ושיער בלונדיני. מרוב שהתעמקתי לא הבחנתי שהוא צופה בי. נבהלי וכמעט מעדתי לאחור.
הוא חייך ועשה לי שלום. לא ידעתי מה לעשות, הסתובבתי בלי להחזיר שלום, והתחלתי ללכת לכיוון המיטה כדי לפרוק את הקופסאות. בעודי פורקת אותן אני שומעת קולות לא מוכרים מהקומה למטה. ירדתי למטה וראיתי את הורי ואישה נחמדה עם הילדה שלה( סביר להניח) .
" שלום את בטח נטליה איזה יפה" השכנה אמרה.
" תודה ומי את?" עניתי בנסיון להחביא ממנה את המבטא.
" אני אורית וזאת מעיין הבת שלי אנחנו גרות פה בבית ליד. איזה נחמד שיש שכנים חדשים. טוב אני מניחה שאתם רוצים קצת זמן לבד להכיר את הבית ולפרוק את החפצים, להתראות. רק תודיעו לי אם אתם צריכים עזרה אני אשמח מאוד לעזור". " נחמד מאוד להכיר " אמא ואבא אמרו.