רוכבת אלייך

פרולוג

״אמא איפה הגרביים שלי? והתיק הקטן? למה הכל מבולגן ככה?״ אני ממלמלת בפאניקה כשאני עוברת שוב על כל הפריטים במזוודה שלי.
האמת היא שאני מבועתת מכיוון שזאת הפעם הראשונה שאני עוברת דירה ולא סתם דירה אלא אחת קיבוץ אחר לגמרי.
המעבר מעיר לכפר מפחיד אותי אבל אמא שלי גדלה בקיבוץ שאליו אנחנו עוברות והיא אמרה לי שכולם שם היו נחמדים בזמנה והיה לה המון חברות.
הסיבה העיקרית שאנחנו עוברות היא מכיוון שלא היו לי פה חברות ולא הסתדרתי עם הילדים בשכונה או בבית ספר שלי,  ובנוסף הדירה שלנו הייתה קטנה ויקרה מידי ועכשיו, כשאבא כבר לא פה, המשכורת העלובה שלי במסעדה בנוסף לעבודה של אמא שלי כגננת שהיא כבר התפטרה ממנה לפני חודש, אנחנו חיות רק על המשכורת שלי וכמה חסכונות שלא מספיקים לממן את שכונת היוקרה שבה חייתי כל חיי.
הילדים בבית ספר שלי הם בדיוק ההגדרה לילדי שמנת, מפונקים, לא מעריכים והכי חשוב, מתעבים ילדים שמרוויחים קצת פחות מהם.
אף פעם לא תקפו אותי פיזית שם אבל כן היו ירידות פה ושם אבל למדתי לסנן את זה.
לילדים האלה קשה לקבל שיש אנשים שבאמת עובדים קשה בשביל הכסף שלהם.
הם תמיד היו באים למסעדה שבה עבדתי ומציקים לי, זה התחיל בלהפסיק להשאיר טיפים ולצחוק או לשים לי רגל כשאני עוברת עם ערימת צלחות מלוכלכות ולצלם את זה.
כשאמא שלי גילתה את כל מה שעובר עליי בבית ספר היא ישר הלכה ודיברה עם המנהל שכמובן, לא עשה כלום.
עד שיום אחד אמא שלי ואני צפינו בסרט האהוב עלינו ׳קוקטייל׳ ולאחר מכן היא שאלה אותי אם אני בעד שאנחנו נעבור לכפר שבו היא גדלה, נעבור לגור אצל סבתא עד שהיא תמצא עבודה קבועה בכפר ואנחנו נשכיר בית.
ולמרות החששות ממקום חדש לגמרי בלי אף אחד שאני מכירה, הייתי שמחה והסכמתי.
אף על פי כל מה שעובר עליה היא תמיד נראית מתוקתקת, הפעם האחרונה שראיתי אותה מזועזעת או מוכת הלם הייתה רק כשהתקשרו אלינו מהבסיס של אבא שלי והפכו את עולמי על קיצו לגמרי
כשאבא שלי נהרג מתאונת דרכים לפני שנה כשהייתי בת חמש עשרה, בחיים לא ראיתי את אמא שלי עצובה כל כך, אז ככה שעם כל האבל שחשתי, קודם הייתי צריכה לדאוג לאמא שלי, היא הלכה לפסיכולוגית שעזרה לה להתגבר על האובדן והיא ואני נהיינו הרבה יותר קרובות מבעבר.
הבית נראה ריק יותר ובודד יותר, אבל עם הזמן הצלחנו להשיב את השמחה שהייתה לנו פעם ואנחנו תמיד זוכרות אותו.
אני בטוחה שאם היה יודע שאנחנו עוברות לכפר שבו נפגשו לראשונה הוא היה מאושר עד הגג.
אבא ואמא שלי גדלו בכפר כל החיים שלהם ונהיו חברים כבר בגיל ארבע עשרה, הם כל הזמן סיפרו לי על החברים והחברות שהיו להם שם ועל הטיולים שהיו אוהבים לעשות באמצע הלילה.
תמיד ראיתי עד כמה הם אוהבים אחד את השני כשנזכרו בילדות שלהם ביחד, וכשאני נכנסת לחדר של אמא שלי ומוצאת אותה מסתכלת על התמונה של אבי עם חיוך עצוב, אני מרגישה דמעות עולות בעיניי, אבל אני מדחיקה אותן.
״אני בטוחה שהוא היה שמח אם היה יודע שאנחנו חוזרות לכפר שהכרנו בו״ אמא אומרת כשהיא מנגבת את העיניים שלה ומחייכת חיוך אמיתי.
״קדימה בואי אני בטוחה שסבתא כבר לא יכולה לחכות היא התקשרה אליי כבר שלושה פעמים.״ אני צוחקת בזמן שאנחנו לוקחות את כל המזוודות והתקדמנו למונית.
אנחנו מתיישבות בפנים ואמא אומרת לנהג את הכתובת ואת השם של הקיבוץ.
אני מניחה את ראשי על החלון, אני מרגישה את עיניי נעצמות ונותנת לשינה לסחוף אותי.