רוכבת אלייך

פרק 1

אני מתעוררת בזמן שאמא שלי מנערת את כתפי ואומרת ״קומי יסמין הגענו.״ אני מתמתחת ומביטה מעבר לחלון בנוף שנגלה מולי בהתפעלות.
שלט שעליו כתוב ׳קיבוץ השחר׳ באותיות גדולות מקדם את פנינו בכניסה לקיבוץ, וריגוש ממלא אותי.
לאורך הדרך יש שדרה ארוכה של עצים ובתים גדולים למראה, בסוף השביל אני רואה שלט שמוביל לאגם, באופק נראים המון שדות וטרקטורונים.
באופק נראים המון שדות וטרקטורונים, ובסוף השביל ניצב שלט המוביל אל האגם שאהבתי לשהות בו בילדותי.
לאחר כמה דקות של נסיעה בקיבוץ אנחנו מגיעות לבית של סבתא.
היא מחכה לנו בחצר ביתה וכמעט קופצת מהתרגשות כשאנחנו יוצאות מהמונית.
אני לוקחת את המזוודות שלי ושל אמא בזמן שהיא משלמת לנהג, וסבתא מתקדמת אלינו ואחרי סבב חיבוקים של כמה דקות היא עוזרת לי ולאמא להכניס את המזוודות הביתה.
״התגעגעתי אליכן כל כך ואיך את יסמיני? התגעגעת לקיבוץ?״ שואלת אותי סבתא כשאנחנו בדרכנו פנימה.
״התגעגעתי מאוד גם אלייך וגם לקיבוץ סבתא.״
כשאנחנו נכנסות, תחושת נוסטלגיה מכה בי ישר.
כשהייתי קטנה באתי לכאן כל הזמן, לפחות חמישה פעמים בשבוע.
לא היה מקום שאהבתי יותר מאת הקיבוץ הזה, ותמיד בכיתי כשאמא ואבא באו לאסוף אותי בחזרה הביתה.
ועכשיו, כשאני מסתכלת על הבית שהתגעגעתי אליו כל כך, חמימות מציפה אותי וכל הפחדים שהיו לי לגבי המעבר נעלמים כלא היו.
אנחנו מניחות את התיקים והמזוודות בקדמת הבית, ובזמן שאמא מעדכנת את סבתא על הנסיעה ומשוחחת איתה, אני סורקת את המקום בעיניי.
בית גדול ומרווח, ואף שהיא כל הזמן מתלוננת שהיא לא צריכה את כל הגודל הזה, אני יודעת שהיא לא תעזוב את הבית הזה אף פעם.
זה הבית שבו היא גדלה והיא קשורה אליו בכל ליבה.
הבית מעוצב באופן מודרני יותר משהייתי מצפה אילו הייתי שומעת שהבית נבנה מלפני יותר מחמישים שנה.
זה בדיוק מה שאני אוהבת בו, שהוא לא ישן מידי אבל עדיין הוא מכיל זכרונות מאיך שהקיבוץ היה פעם.
אני כבר לא יכולה לחכות לשמוע את הסיפורים שסבתא תמיד סיפרה לי בילדות על איך היא וסבא הכירו לראשונה.
היא סיפרה לי את הסיפור על הפגישה הראשונה שלהם לפחות 30 פעמים אבל אני לא אסרב לשמוע אותו עוד אינספור פעמים, מכיוון שאני אוהבת לראות כל פעם מחדש את המבט על פניה כשהיא מדברת על סבא שלי שנפטר לפני עשור.
אני יוצאת לחצר הגדולה שלה, שתמיד הייתה ותהיה המקום האהוב עליי.
מימיני נתלה ערסל אדום בין שני עצים ומולו נמצאת פינת ישיבה מרופדת בבד בצבע קרם עם כריות בגוון חום בהיר.
אני גומעת את הנוף המוכר בעיניי ומזהה שינויים קלים בחצר, כמו הדשא שניכר שלא כוסח במשך תקופה ארוכה, או עצי הפרי שאינני זוכרת הניצבים בפינת החצר זה לצד זה.
אבל חוץ מהשינויים הללו, ההרגשה היא אותה הרגשת ביתיות נוסטלגית שלא הרגשתי מזה זמן מה.
אני מתיישבת על הכורסא ומתכסה בשמיכה המונחת עליה ומתחילה לטבוע במחשבות על הלימודים ועל איך תהיה ההתאקלמות שלי פה.
אני מערערת במחשבותיי לפחות עשרים דקות עד שהדלת של החצר נפתחת וסבתא יוצאת משם עם כוס מיץ תפוזים, המשקה האהוב עליי.
היא מניחה את המיץ על השולחן ומתיישבת לידי.
״את חוששת מהמעבר נכון יסמיני?״ היא מסתכלת עליי בעיניה הירוקות והחמימות.
״כן, אבל זה בעיקר מהנושא של הבית ספר והחברים, אני לא חוששת שאני לא אתעקלם פה מהר, כי תמיד הרגשתי בבית פה בקיבוץ, אבל זה היה כשהייתי בת תשע ולא היה קשה להתחבר לאנשים בגילי, עברו שבע שנים מאז ואני יודעת שכנראה הרוב פה השתנה.״ אני מודה ולוגמת מהמיץ תפוזים.
״נכון שהרבה השתנה יסמיני, אבל תסתכלי על זה כמשהו טוב, עכשיו את תוכלי לטייל הרבה יותר בקיבוץ משיכולת כשהיית קטנה, או להכיר חברות חדשות שתוכלי ללכת איתן לאגם בלי ליווי שלי ואולי אפילו תכירי מישהו חמוד פה מי יודע יסמיני״ היא קורצת לי בחיוך ואני פורצת בצחוק שסוחף גם את סבתא.
אני וסבתא ממשיכות לדבר על הכל, על הבית ספר, על העבודה שלי במסעדה ועל הילדים המתנשאים מהבית ספר הקודם שלי.
אנחנו מאבדות תחושת זמן ונסחפות לשיח עמוק שאורך כמה שעות ארוכות, משלימות פערים עד שהשמש שוקעת והשמיים נצבעים בגוונים חמים של אדום וצהוב.
אני מציעה לסבתא שניכנס פנימה, אך בדיוק כשאנחנו קמות, עיניי נתפסות על דמות מוצלת וגבוהה שעומדת בכניסה לשער.
אני בוחנת את הדמות בעיניים מצומצמות ואז עוברת להביט בסבתא בשאלה, אך מבטה מרוכז בדמות שמתבררת כגבר הנראה בשנות החמישים לחייו, בעל עיניים כחולות ושיער חום מתולתל, קמטים עדינים מעטרים את צידיו פיו ועיניו כשהוא מחייך חיוך רחב שמופנה לסבתא שלי, שנכנס דרך השער ושועט לעברנו.
הוא מתייצב מולנו ומברך את סבתי לשלום וכשהיא קולטת את המבט המבולבל שלי היא מציגה אותו בפניי.
״יסמיני זה אילן הוא בעל האורווה שלנו, אילן, כמו שאתה בוודאי יודע זאת יסמין הנכדה המקסימה שלי.״ היא מחווה אליי בידה ומחייכת חיוך חם.
אילן נראה שמח לראות אותי למרות שאני לא מזהה אותו כלל אבל בכל זאת אני מחייכת אליו בנימוס.
״אני לא יודע אם את זוכרת אותי מתוקה, אבל הייתי חבר טוב של אבא שלך, ובעל האורווה שביקרת בה המון כשהיית קטנה.״
ואכן אני נזכרת בו במעורפל, והפעם מבזיק על פניי חיוך אמיתי.
תמיד אהבתי את חוות הסוסים, היא בין המקומות האהובים עליי פה בקיבוץ.
אני אוהבת לרכוב על סוסים מאז היותי קטנה, במיוחד כי אבא שלי היה זה שלימד אותי לפעמים.
הוא לקח אותי לאורווה מידי שבוע והסביר לי הכל על הסוסים ולאחר כך הצלחתי ללמוד את הרוב לבדי. אם כי אני לא זוכרת הרבה מהחווה מכיוון שעברו הרבה שנים מאז, אבל אהבתי לסוסים אף פעם לא השתנה.
אני גם זוכרת פעמים אחדות שביקרנו באורווה ואבא פגש את אילן, הם צחקו ולפעמים גם אילן הזמין אותנו לבית שלו לארוחת צהריים, לא זכרתי הרבה מזה מכיוון שעברו הרבה זמן, אבל אני זוכרת את החיבה שאפפה אותם כשהיו יחד, בייחוד מכיוון שהאהבה הכי גדולה של שניהם הייתה סוסים.
באתי המון לקיבוץ, ומחצית מהזמן שהייתי פה היה בתוך האורווה, אני לא יכולה לחכות לראות אותה שוב.
״אני זוכרת את האורווה, היא הייתה המקום האהוב עליי בקיבוץ, אני רוצה כל כך לראות איך המקום השתנה בשנים האלו.״
אילן מתקדם לצד סבתא שלי ושולח אליי חיוך חם, ״אוכל לעשות לך סיור בקיבוץ מחר בבוקר אם תרצי, הקיבוץ יכול להיראות מבלבל גם אם היית פה המון כשהיית קטנה, הוקמו הרבה מקומות חדשים לאחרונה.״
אני שמחה מההצעה שלו, במיוחד מכיוון שאני רוצה לעשות סיור בקיבוץ בקרוב ואני לא יודעת אם לסבתא יהיה זמן.
״ ברור אני אשמח, האמת שאני ממש עייפה מכל היום אז אני נכנסת הביתה לישון, נתראה מחר.״ התקדמתי לתוך הבית כשאני מנופפת לאילן ומשאירה אותו ואת סבתא לפטפט.
אני עולה לחדר שלי שבקומה השנייה ונכנסת ישר למיטה, אפילו לא מחליפה בגדים מרוב עייפות.
אני מכבה את האור, מתמוטטת על המיטה ונרדמת מיד.

יום לאחר מכן אילן עורך לי סיור בקיבוץ, הוא מראה לי את בית הספר שעבר שיפוץ רציני וכעת נראה כמו אוניברסיטה קטנה,
לאחר מכן הוא הראה לי את חדר האוכל של הקיבוץ שבאופן מפתיע היה ריק למדי בשביל השעה 10:00 בבוקר שזוהי בדרך כלל השעה שבה החדר אוכל נפתח.
לאורך כל הסיור אנחנו מדברים וצוחקים על הכל, לשמחתי אילן אילן לא מזכיר את אבא שלי במהלך השיחה.
אני לא חושבת שאני מוכנה להתמודד עם זה עדיין.
אף שעברו חמש שנים מאז התאונה אני עדיין לא מסוגלת לדבר עליו מבלי לפרוץ בבכי.
לבסוף, אנחנו מגיעים לחוות הסוסים שעברה שינויים משמעותיים מאיך שזכרתי אותה.
כשנכנסים רואים בצד האורווה את התאים של הסוסים.
אני לא מזהה חלק מהם אבל אני כן יכולה לשים לב שגודל התא לכל סוס מתאים לפחות לשלושה סוסים מבוגרים.
הקירות העשויים מעץ משתלבים עם הרצפה השחורה אם כי עמוסה בריבועי חציר, פינות ישיבה הכוללות שתי ספות גדולות מונחות לצד כורסא מתכווננת בצבע אפור ובאמצע שולחן שקוף מזכוכית עם עיתונים ומשחקי קופסא עליו.
אני מסתובבת באורווה ונדהמת מהשינוי הניכר מאיך שנראתה לפני חמש שנים, בעבר הקירות והרצפה היו מצופים בעץ מתקלף ומדיפי ריח מלוכלך מכיוון שלא ניקו לעיתים קרובות את האורווה, אך המצב השתנה וכעת נידף באוויר ריח של מבשם ומעט ריח של סוס.
חמימות מציפה אותי ואני ישר מרגישה בבית שוב.

היי!!! תודה לכל מי שמצביע ומפרגן לספר שלי אני ממש מעריכה את זה💘
זה הספר הראשון שאני מוציאה אי פעם ולכל מי שיש הערות או תיקונים אני יותר מאשמח לשמוע!!!
וחוץ מזה, תזכרו שככל שהעלילה תמשיך הספר יהפוך ליותר טוב.
קריאה נעימה לכולם❤️