הנעלמת

שיר 3

שיר מהיום שלפני:
24 בינואר 2015 01:24
זה שיר שכתבתי מאוחר בלילה מלא במחשבות. נזכרתי בשיחה שלי עם החבר הכי טוב שלי, הוא סיפר לי שלפעמים הוא אוהב לברוח מהעולם, אבל לעומת הרבה אנשים כמוהו בעולם שלנו - הוא מצא דרך להיעלם אבל גם לחזור. כשמתחשק לו הוא משנה את נשימתו באופן שלא אוכל להסביר במילים את התהליך ובכך מאבד את הכרתו לזמן קצר מאד אך מבחינתו זה מרגיש כמו שעות ארוכות. אבל ההרגשה נמצאת אך ורק במוחו, הוא בונה לו את המציאות בדמיונו. הוא מרגיש כמו כלום בתוך עולם מלא ורחב. הוא מוצא את עצמו מרחף ואז שוכב בתוך שדה עם אופק שלא נגמר לעולם. הוא מרגיש כמו נקודה קטנה בתוך העולם הרועש הזה. לאחר דקה הוא מתעורר לצחוק של ילדים המומים ממראה עיניהם, אך עבורו זה לא משנה מה חושבים, כי הוא עבר חוויה משחררת וטובה. זאת נקודת המפלט שלו. אחת מנקודות המפלט שלו היא המוזיקה שהיא נקודת מפלט משותפת לשנינו שאנו נוהגים לברוח דרכה יחדיו לעולם אחר.  כאשר הוא ניסה להסביר לי את תחושתו, ניסיתי לדמיין דרך עיניו את כל מה שתיאר, כל אחד יכול לדמיין את אותם הדברים דרך העיניים שלו ולהמציא את הסיפור שלו. ביום שישי באחת בלילה, אחרי שבמשך שעתיים אני שוכבת במיטה לצלילי המוזיקה האהובה עליי ואני מרחפת בתוך מחשבות אינסופיות על כל כך הרבה דברים ובעצם גם על כלום. אני נזכרת בתיאורים שלו, חושבת על המחשבות שלי והרגשות המעורבים שלי ברגע הנתון הזה, והתקף המוזה חוזר. כמעט בכל יום, יש תקופות שאפילו מספר פעמים ביום, המוזה מקיפה אותי ואני מעבירה את כל המחשבות שלי באופן מיידי אל הכתיבה, זה מקום מפלט נוסף שלי, המקום הראשי. ניסיתי להעביר את התחושות שלו ולערב אותם עם התחושות שלי מהתקופה האחרונה. לאחר כמה דקות של כתיבה ממושכת, כמה מחיקות ותיקונים, עיניי החלו להיעצם, הנחתי את הכתיבה למחר, וצללתי לתוך עוד חלום של הלילה הכבד אל תוך המחר. המחר האיום והנורא שלעולם לא יכולתי לצפות לבואו.
זה מקודש לאחד שגנב את ליבי ולעולם לא החזיר ולירח השומר.
והנה אחרי הקדמה קצת הרבה יותר מדי ארוכה, הנה השיר-
----------------------------------------------
מרחפת:
לצידי הצללים של הלילה
אנו צועדים באיזור האפלולי של העיר
ניגון הגיטרה מאיר את המקום
באווירה שונה כזאת
הצלילים גורמים לי לראות יותר טוב
אני מסתכלת עלייך
אתה מביט אלי
ואז לכיוון השמים
עינייך בוהקות להשתקפות הירח
המבוכה חנקה את הרגע
ואז הגיע עוד רגע
נזכרתי בנו
הימים הראשונים
לפני שהכרנו את הצלילים המשותפים
לפני המילים שלא ידעו לדבר
השתיקה עצרה הכל
ואז משהו השתנה
הכל נפתח למול עיני
ולפתע חזרתי לרגע
הדמעות הופיעו משום מקום
עיקצוץ שחנק אותי בגרון
הייתי ישובה על הרצפה
ראשי מונח על החזה שלך
לא ידעתי מה קרה
כנראה ששוב נעלמתי
אני נוהגת לעשות זאת מדי פעם
שהמציאות מכריחה אותי לעשות את זה
ללא תשומת לב
ללא בחירה
כנראה שפשוט הייתי צריכה להיעלם מהרגע
הייתי צריכה להירגע
הייתי צריכה להיעלם לעולם שלי
למקום הבריחה שלי
שבו אני מרגישה עצמי שוב
המקום הזה
הוא רק שלי
אף אחד לא יכול להבחין בו
למרות שאני מבקרת אותו הרבה
ולפעמים מבקרת בו בזמן שאני איתך
אני מרחפת במשך שעות
ישובה על שדה הקוצים
המרחב גדול
האופק לא נגמר
ואז השמיים מופיעים לנגד עיני
והכל מתקרב
ממש בקצות אצבעותיי
הכוכבים קרובים מאי פעם
ואז אני נבלעת לתוך האוויר של החיים
ואז אני בעצם הופכת בין רגע
מהכל לכלום
נקודה קטנה בתוך העולם הזה
פשוט כלום
ללא תוכן
ללא מראה
בלתי נראית לעין
ואז אני מתעוררת
אחרי שנעלמתי
מסתבר שרק לכמה שניות
לרוב עם דמעות בעיניי
אבל חוזק בנשמתי
אני מרגישה הכל
אושר מטורף
ודיכאון עמוק ברגע אחד
אבל עכשיו אתה פה להגן עלי
אור הפנסים של הרחוב מאיר עלינו
והחשכה ממול
מחכה שנצעד כבר בתוכה
מחכה לבלוע אותנו
לאבד אותנו
כנראה כדי שוב נעלם
הייתי כל כך תשושה
כל גופי צמרמורות
אבל לאט לאט החום של גופו
חימם אותי
הוא עזר לי להירגע
הכל הרגיש משונה
הסתכלתי על המציאות
בעיניים אחרות
הרגשתי שלעולם לא אוכל להיות כלום יותר
שאני בידיים שלו מוגנת
אבל הכלום הזה כנראה לא קיים באמת
זה רק צליל הגיטרה שגורם לי להיזכר
בכלום הזה שהיה חסר
אבל הכל טמון בדימיון שלי בעצם
אני מתרוממת לאט לאט
עיניי מטושטשות
מסדרות את חולצתי
מגלה שהמעיל שלו מונח על גבי
מביטה בו שוב
הוא נאנח אנחה של רוגע
חייך אלי
הוא שלי
למרות שאני רוצה את הכלום הזה
איתו אני מסופקת
מעדיפה להיות הכלום שלו
הכלום שמשלים אותי
להיות מי שאני צריכה להיות