בית הספר לקוסמים מחוננים של מר ברונר

פרק 7

נ.מ- פרסי
עברו כמה ימים מאז הקרב שלי ושל ג׳ייסון והתחלנו להיכנס לשגרה. אנבת׳ וויל מעירים אותי ואת ניקו כל בוקר, כך שאנחנו מגיעים מאוחר לארוחה, לאחר מכן הולכים לשטח של המחנות ומתאמנים בדברים שונים, אחר כך ארוחת צהריים, ואז שיעור יוונית ולטינית, ארוחת ערב, ולמיטה. טוב, זה בכלליות, יש לנו גם זמן חופשי והרבה דברים נוספים שאנחנו עושים במהלך היום.
אבל היום היה שונה.
במהלך שיעור לטינית, הגיע תלמיד צעיר ואנרגטי מהוגוורטס לקרוא לי.
וכמובן שזה היה במהלך הדיבייט של קלאריס ואנבת׳ לגבי מה עדיף - סכין, או חנית.
כך שכשהוא נכנס כולם התחבאו מתחת לשולחנות בעוד קלאריס ואנבת׳ תוקפות אחת את השנייה בנשקים המתאימים לפי הדיבייט וצורחות אחת על השנייה טיעונים הגיוניים והגיוניים פחות בלטינית.
רק במזל הסכין ההיא עברה לידו בלי לפגוע בו. למרות שאני חושב שהיא בכל מקרה לא הייתה פוגעת בו כי אין בו דם מיתולוגי. או שיכול להיות שזה פוגע גם בקוסמים? רשמתי לעצמי לא לבדוק את זה.
בכל מקרה מסתבר שיש משהו שנקרא שקילת שרביטים ושמצטלמים לעיתון. הוא אמר לי לקחת את החרב שלי ולבוא, אז כמובן שברחתי לפני שיבחרו מאיתנו לבחור צדדים, כי זה עמד להיות מכוער.
נכנסנו לבית הספר והלכנו בכמה מסדרונות מוזרים ומעברים סודיים עד שהגענו לחדר קטן איפשהו בבית הספר הענק הזה.
בחדר חיכו לנו המתמודדים האחרים, זה שביקש לראות את השרביט שלי ועוד כמה שאני לא מכיר. אני חושב שאחד מהם זה המנהל שיודע מה אנחנו. חיכיתי כמה דקות עד שנשברתי.
״אז למה בדיוק אנחנו מחכים?״ שאלתי את חלל האוויר.
״להארי, כמובן״ אמר מי שאני חושב שהוא המנהל. ״הוא בראיון לעיתון עם הכתבת שבאה לכאן.״
פתאום קלטתי שהארי באמת לא כאן. ״בחור מסכן.״ אמרתי בעודי נזכר בנסיון שלי עם כתבים. ״אפשר ללכת לחלץ אותו?״
״לחלץ?״ שאלה פלר בהפתעה. ״לחלץ ממה? הוא מתראיין לעיתון, זה בטח אחד הרגעים הכי טובים בחייו!״
״לא. פשוט לא.״ אני וקרום אמרנו ביחד, ואז המשכתי לבד. ״ כתבים הם אנשים רעים ואנוכיים שלא אכפת להם לפרסם כתבה שיקרית כל עוד היא עסיסית מספיק. והארי בטוח סובל עכשיו. תחשבי על הכותרת הבאה; ׳הילד שנשאר בחיים מסתנן לטורניר הקוסמים המשולש מתחת לגיל המתאים׳ או יותר גרוע; ׳הארי פוטר המסכן הילד שנשאר בחיים צריך לעבוד בסכנה שוב בגלל חוסר יכולתו של בית הספר להגן עליו׳ טוב, זה היה קצת ארוך, אבל אני מאמין שזה העביר את המסר הכללי. אני לא מאמין שיהיה סיכוי כלשהו שהוא יהנה מזה.״ וואו, אולי אני צריך להירשם לדיבייט בפעם הבאה! ״אז אם תסלחו לי, אני הולך למצוא אותו ולחלץ אותו.״ סגרתי את הנאום שלי ככה ויצאתי מהחדר.
״הארי! השמע קול!״ קראתי בקול בעודי מתהלך במסדרונות הטירה, מקפיד לא להתרחק מידי מהחדר שבו מתרחשת השקילה. ״קוקוריקו תרנגול״ לחשתי לעצמי. המשכתי להסתובב ומידי פעם להסתכל לכיתות ולצעוק להארי להשמיע קול. בשלב מסוים כבר כמעט שכחתי מהארי ופשוט הסתובבתי וזמזמתי לעצמי את ׳ים המפלצות שמסביב׳
״ים המפלצות שמסביב~״ שרתי ״קוקוריקו תרנגול! קוקוריקו תרנגול!״ מישהו המשיך אותי.
״אלה לא המילים!!״ קראתי בעצבים ואז הבנתי. ״אה. רגע. מה. הארי.״
הסתובבתי במקום כמה פעמים והתחלתי לחפש אותו. ״הארי? הארי! השמע קוללללל!!! אני בא לחלץ אותך!!!״
״קוקוריקו תרנגול! קוקוריקו תרנגול! קוקוריקו תרנגול!!!״ הוא המשיך לצעוק ״אני כלוא בארוןןןןןןןן!!!״ חיפשתי את הארון המדובר ושמעתי אותו ממלמל משהו על כפל משמעות עד שמצאתי את הארון המדובר. פתחתי אותו ומצאתי את הארי עם אישה שנראתה כמו סיוט של כל מפלצת. וחצוי. וקוסם. ובן אדם. וקנטאור. ו- אוקיי הבנתם את הרעיון.
״היי!״ קראתי בחיוך רחב ולא מזויף בכלל. משכתי את הארי איתי וטרקתי את הדלת בפנייה של הכתבת מה שמה.
״בוא״ אמרתי להארי בדחיפות ומשכתי אותו איתי לחדר הרצוי.
בסופו של דבר מה שקרה היה שגררתי את הארי איתי חצי טירה עד שהבנתי שהלכתי לאיבוד ונתתי לו להסדיר את הנשימה שלו ולהוביל.
בסוף הגענו אחרי הכתבת והארי נראה סובל יותר מאיך שמצאתי אותו.
״הלכתי לאיבוד?..״ אמרתי כשראיתי את המבט המיואש של כירון.
בדיוק אז נראה שלמנהלת של הצרפתיים עולה מחשבה לראש. ״מר ברונר, איך סה שאתה כאן? אתה לא סריך ללמד את התלמידים שלך? לא ראיתי שבאו איתך עוד מורים..״
״אני לא מלמד אותם. פעם אולי כן, אבל עכשיו הם מלמדים אחד את השני. אנבת׳ אחראית ליוונית, ריינה ללטינית, פרסי לחרב ביחד עם ניקו וג׳ייסון לפעמים, קלאריס לחנית, אנבת׳ לסכין. וכשאנחנו בבית אני מלמד מיתולוגיה עם אנבת׳ וחץ וקשת ופרסי מלמד רכיבה, ויש לנו לימודי רפואה, אבל את זה אני אפילו לא יודע ללמד, הם מלמדים אחד את השני. ורובם גם לומדים בדרך כלל בבתי ספר מולגיים. בית הספר שלנו הוא יותר כמו מחנה קיץ שבאים אליו בקיץ וחופשות מאשר פנימייה. רק מעטים נשארים כל השנה. רוב אלה שכאן בכלל אמורים להיות בלימודים רגילים.״
שקט.
עוד שקט.
עדיין שקט.
״נראה לי שהם בשוק״ לחשתי לכירון.
״יכול להיות שלא הייתי צריך לספר להם את זה״ הוא לחש בחזרה.
״טוב! צריך להתחיל בשקילה!״ קרא דמבלדור ומחא כף. וכן, במהלך הטיול הארוך והמאוד מתוכנן עם הארי ברחבי הטירה סוף סוף למדתי את השם שלו. תמחאו לי כפיים אנשים.
ההוא שמייצר שרביטים בדק את השרביטים של כולם ואז הגענו לחרב שלי.
הוצאתי אותה והושטתי אותה אליו.
הוא בחן אותה מקרוב ובדק כל סנטימטר. כשהוא סוף סוף עמד לדבר שמעתי קולות ריצה מתקרבים אז חטפתי את החרב והסתרתי מאחורי כירון.
״פרסאוס ג׳קסון!!״ שמעתי שני קולות צועקים והתכווצתי עוד יותר. קול חבטה נשמע כשקלאריס ואנבת׳ פרצו את הדלת בבעיטה.
״כירון״ קלאריס פתחה בקול מפחיד. ״איפה פרסי?״
״הוא לא כאן״ כירון הגן עלי ״הוא בדיוק הלך לפני איזה שתי דקות״
״כן?״ שאלה אנבת׳ ״ אז איך זה שלא ראינו אותו בדרך?״
״הוא כנראה הלך לאיבוד.״ כירון ענה, והארי הוסיף לאמינות ״כן לפני כן גם הוא הציל אותי מהכתבת ואז גרר אותי בכל הטירה בלי לדעת לאן הוא הולך.״
״כירון. זוז.״ אנבת׳ אמרה בקול קריר. ״אנחנו צריכות שהוא יכריע בדיבייט."
״לא״ כירון נראה מבועת ״ אתן באמת תעשו את זה לילד המסכן? מה הוא עשה שזה מגיע לו?״
״ירה עליי מי שירותים.״
״נישק את רייצ׳ל.״
״גנב לי את מסע החיפושים.״
״נעלם לשמונה חודשים.״
״שבר לי את המפצפצת.״
״לא הקשיב להוראות שהוא קיבל ואז אני נחטפתי.״
״אוקיי אני זז.״
״כירון!!״ קראתי בזעזוע ״בוגד!! בוגד!! בוגדדד!!!״
״ עכשיו תחליט, מה טוב יותר, סכין, או חנית?" אנבת' שאלה.
"חרב!!"
"חרב לא נחשבת!! תבחר!!" קלאריס צועקת. מפחיד.
"סכין או חנית! עכשיו!!" אנבת' צועקת. אפילו יותר מפחיד.
"סכין?.." פחד הפך להיות המרכיב העיקרי בחיי. "בעצם חנית.. לא! סכין! חנית! דיי!!!!"
הדבר הבא שאני זוכר אחרי זה, זה שהתעוררתי במרפאה. 
טוב, לא לגמרי. הדבר הבא זה אני בורח בצרחות, ואת אנבת' וקלאריס רודפות אחרי ומכסחות אותי. אבל הדבר הבא אחרי זה זה אני במרפאה.

~~~

אוקיי

עבר הרבה זמן.

התגעגעתם? 

יש בכם רצון עז לטבוח בי?

לחבק אותי? 

לא?..

טוב, אז זה היה הפרק אני הייתי אני, ועכשיו אני בורחת מכם בצרחות והדבר הבא שאזכור זה אני מתעוררת במרפאה של הוגוורטס.

טוב צודקים, אני כנראה אתעורר ברמב"ם.

אבל בכל מקרה, מותר לי לחלום, נכון?

נכון?..