אני יוצאת מתא שירותים קטן וניגשת למראה הגדולה שמולי, אני מעיפה מבט על הדמות המשתקפת ממנה בחזרה אליי. מטר שישים ושמונה, שיער חום בהיר הנופל ישר על גבי, עיניים בצבעי ירוק וחום בוהקות עם מבט מזלזל, גופיית בטן שחורה צמודה וחצאית קצרה צמודה שחושפות את שרירי הבטן שלי. אני מסתכלת על עצמי בתסכול ומזיזה קצוות שיער סוררת אל מאחורי האוזן. אישה יוצאת מתא אחר עם הילד שלה ואני ממהרת לצאת, זה לא המקום שאני צריכה להיות בו. אני יוצאת מהשירותים חזרה אל ההמולה.
אני ממהרת לספסל בקרבת מתחם העלייה למטוס ומחפשת עם אוזניי אחר שיחה מעניינת בכדי להעביר את הזמן, יש עוד חצי שעה עד הטיסה לישראל ואני פשוט מותשת, אין לי כוח למראות חדשים ואנשים חדשים שלכולם יש ציפיות ממני.
אני מוציאה שוב את התמונה מהכיס ומביטה בה, שלושה פרצופים מחויכים מביטים אליי חזרה כאילו מחכים שכבר אגיע ואהפוך לחלק מהמשפחה: דוד עם משקפיים, דודה שמנמנה ובן דוד שקצת יותר גדול ממני, ממש משפחה מושלמת, צמרמורת קלה עוברת בגופי.
שוקו, זה מה שאני צריכה עכשיו. אני ניגשת למכונה, קונה שוקו זול ושותה. המממ... שוקו. אני בטוחה שאין אדם אחד בעולם שמתרגש מכוס שוקו כמו שאני מתרגשת ממנה עכשיו, במיוחד לא משוקו זול כמו זה. אני בוחנת כל פסיק משדה התעופה. אדם קירח עם כרס גדולה וזיפים נעצר לרגע ומסתכל עליי. זה עושה לי צמרמורת ומעלה בי רפלקס הקאה. תמשיך, תמשיך ללכת, אין פה שום דבר מעניין. אני מחזירה לו מבט עוין והאיש מחיש את צעדיו ומתמזג בים האנשים שמסביב. ככה יותר טוב.
נערה בערך בגילי מתיישבת לידי ונראית אפילו יותר חיוורת ממני. אני קמה ומוציא עוד שוקו מהמכונה. "קחי, זה יגרום לך להרגיש יותר טוב", אני מושיטה לה את הכוס. היא מחייכת בהכרת תודה ושותה. "איך ידעת שאני מדברת עברית?" היא שואלת בקול לחוץ.
"ראיתי אותך מדברת פה עם סבתא שלך", אני מחייכת. כשאין מה לעשות, מתחילים לעקוב אחרי אנשים בטרמינל. היא מחייכת עוד חיוך קלוש וחוזרת למראה המוטרד שלה.
"את נראית ממש לחוצה, קרה משהו?" אני מנסה להיות נחמדה.
"אני שונאת לטוס לבד", היא עונה, עדיין בלחץ.
"ומה עם סבתא שלך?"
"היא גרה פה", היא אומרת והחיוך מתאמץ לצאת מהפנים הקפואות שלה.
"אין לך מה להיות לחוצה, הטיסה תעבור לך צ'יק צ'ק", אני מנסה לעודד אותה, למרות שאין לי באמת מושג כמה זמן הטיסה אמורה להיות. רבע שעה של שתיקה מביכה והנה נשמעת סוף סוף בכריזה הקריאה לטיסה שלנו. שנינו הולכים בחשש לכיוון המטוס, כל אחד מסיבותיו שלו.
"Enjoy your flight!" הדייל החייכן אומר בקול נעים בכניסה למטוס.
"Thanks, you too..." אני משיבה בקריצה ולחייו של הדייל מאדימות קצת. אומנם אני רק בת 16, אבל קסם אישי לא חסר לי.
זהו זה, המטוס המריא. השלט הקטן הזה של החגורות כבה ואני ממש מודה לו על כך, כי אני חייבת לרוץ לשירותים. אני סוגרת אחרי את דלת התא הדחוס בטריקה ותוחבת במהירות את הפרצוף שלי לאסלה. "בבבללללאעעעעע..." אני מורידה את המים ונבהלת מהעוצמה שלהם. מעניין לאן זה הולך. אני מצחקקת קצת מהמחשבה שזה פשוט נזרק מהמטוס לאוויר ומדמיינת איזה ביש מזל שהולך ברחוב ופתאום נופל עליו קיא מהשמים.
מה שכן, מה פתאום אני מקיאה? כלומר, מי היה מאמין שטיסה תשפיע עליי ככה? עליי! הרי כמעט כל החיים שלי מלווים בטיסות מפה לשם ומשם לפה, אז למה זה תפס אותי ככה עכשיו? אני רק מקווה שזה לא סימן לבאות. המממ... אני בוהה שוב בדמותי במראה. לא...אני לא מהטיפוסים האלה, שמאמינים בסימנים וגורלות. הקאתי וזהו זה. אני שוטפת פנים וחוזרת למושב המעופש שלי, מחכה לרגע שננחת.
נחירות רמות עולות מכל מיני כיוונים במטוס, אבל במיוחד מכיוון שני המושבים שלידי. אני בוהה בזוג הזקנים שיושבים שם, מנסה לפענח מי מהם הגבר ומי האישה. בטח, עשו בשכל שנרדמו בטיסה כזאת ארוכה, אבל איך אני אמורה להירדם עכשיו?
דיילת חביבה מגיעה ומציעה לי בוטנים. למה לא, בכיף. אני לועסת את הבוטנים ברעש, מקווה שזה יעיר לפחות אחד משני הנוחרים האלה. זה לא ממש עוזר. עכשיו סתם כואבת לי הלשון, כי נשכתי אותה. יופי טופי לי. אני זורקת מבט הצידה, מבואסת, מרגישה מנותקת מכל מה שהולך מסביבי. רק להגיע כבר לישראל, זה כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו.
המטוס מתקרב לנחיתה. מרבית הנחירות נפסקות ומתחלפות בקולות פיהוק רועמים. לזקנים שלידי לוקח קצת יותר זמן להתעורר. אני קולטת שהצלחתי איכשהו להעביר את מרבית הטיסה בחלימה בהקיץ ובבהייה בתקרת המטוס. יש לי גם איזה זיכרון מעורפל של כיס אוויר שתפס אותי בשירותים, אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה.
או, סוף סוף הם התעוררו. זוג הזקנים המפהקים שואל אותי אם הגענו. אני אומר להם שאנחנו עוד כמה דקות נוחתים, מנסה לשמור על קור רוח ולהתעלם מהבל הפה הנוראי שלהם. זה מריח בערך כמו מוות מהול בגרביים מסריחות. אני שוקלת ברצינות ללכת להקיא שוב בשירותים, אבל השלט הקטן הזה של החגורות במטוס נדלק שוב. אני נחגרת, תוהה מה אפקט החגירה בכלל יועיל לי במידה ונתרסק. אפשר לא למות עכשיו, בבקשה? לא כשאני כל כך קרובה למטרה שלי.
אני יוצאת מהמטוס עם פיק ברכיים קל. האדרנלין זורם לי בגוף באופן מוגזם. זהו זה, אני כאן, ישראל.
אני הולכת בשביל הנוסעים, זה שמוביל פנימה, למתחם הקבלה, ופשוט לא מסוגלת לשלוט בהתרגשות הזאת. ככל שאני מתקדמת אני רואה המוני אנשים שרצים להמוני משפחות, חברים, קולגות... רק לבודדים לא מחכה אף אחד בצד השני.
שלט גדול וצהוב עם כיתוב שחור בכתב יד עקום תופס את עיניי. אני מזהה את האנשים שמחזיקים "Welcome, Mai Tammy Powers". :מהתמונה, שכבר מעוכה לי ביד. בשלט כתוב בכתב גדול
YOU ARE READING
103 משהוא עם פלישה but make it girls
Fanfictionתקציר: כשארגון בשם אי.אר.פי (E.R.P) מתקיף את כדור הארץ, מוקמת קבוצת מגיני העולם, הWP. המטרה של מאי, נערה בת 16 מישראל, היא להיכנס לקבוצה הזאת. אבל מה קורה כאשר היא מגלה ששינו לה את הזיכרון ושכל מה שהיא יודעת והכירה הוא שקר אחד גדול? *רשימת טריגר...
