ספר שירה של נערה מתבגרת (הכניסה באחריותכם בלבד)

לתחרות של איה

טריגרים: אונס, הטרדה מינית, דיכאון, פגיעה עצמית.

הכל התחיל ביום הכי טוב בעולם, התחלתי כיתה ב' ואחרי ההצטיינות שלי בכיתה א' הרגשתי שאני מוכנה לזה. החופש הגדול היה עינוי בשבילי, והזמן נמתח, הייתי בבית לבד ההורים שלי היו בעוד נסיעת עבודה והפעם לא טרחו למצוא לי מטפלת, השקט היה יותר מדי בשבילי.
אז כשהיום הראשון הגיע, ואיתו מר ג'יימס, המטפל החדש שלי יצאתי מגדרי. מדחיקה את זיכרונות הבית השקט והריק של זמן החופש הגדול. כשנגמר היום ונפרדתי מחבריי, מר ג'יימס חיכה לי בשער. זה התחיל לאט, נגיעה פה נגיעה שם, הייתי ילדה קטנה אפילו לא הבנתי שזה לא מקובל. ראיתי את ההורים שלי אולי פעמיים בשנה ובכיתה ד' התחלתי להבין שאני לא נוחה להם, זוג אנשים עסקים בני בקושי שלושים עם ילדה בת עשר? זה מאוד לא מקובל.
גם מה שמר ג'יימס עשה לי היה מאוד לא מקובל, אבל אני לא ידעתי את זה.
בכיתה ה' היה לי התקף סיוט ומר ג'יימס ישן במיטה שלי כדי לעזור לי לעבור את זה.
מאז הוא התחיל לישון במיטה שלי כל לילה, בהתחלה רחוק ואחר כך התקרב יותר ויותר, זאת הייתה השיטה שלו, הוא היה סבלני ומידתי. הוא העלה את החום של הצפרדע לאט לאט.
בכיתה ו' כבר התחלתי להבין שזה לא בסדר, ילדה בת שתיים עשרה שכבר מתחילה להתפתח  בדרכה להיות אישה, ישנה עם גבר בין מעל לשלושים?
אבל בשלב הזה לא רציתי שהוא ילך, רציתי את הנגיעות הקטנות שלו, את השינה שלו איתי. התגעגעתי אליו, הוא הבטיח לי שאני חשובה לו, וזה משהו שמעולם לא אמרו לי.
הוא לא הסכים שחברים מהכיתה יבואו אליי או שאני ילך אליהם. תישארי קרובה אליי הוא אמר למה את צריכה את כל האחרים האלה?
הייתי צריכה, אלוהים יודע שהייתי צריכה.
בכיתה ז' הוא העביר אותי בית ספר, במקום להמשיך לחטיבה עם כל מי שהכרתי עברתי לחטיבה בצד השני של העיר.
הכללים שלו התחילו להיות נוקשים, אסור לי לדבר עליו, אני צריכה להעמיד פנים שאני הולכת הביתה לבד, אסור לי להביא חברים הביתה. והכי חשוב אסור לי לדבר עם בנים.
לא הבנתי למה זה מפריע לו, בבית היסודי שלי היו חברויות אבל כולם הסכימו שזה מוקדם מדי.  אבל הייתי חייבת לציית לכללים, הייתי תלויה בו יותר מדי.
לא הצלחתי להכיר חברים, הייתי תקועה, התחלתי להידרדר בלימודים. הפכתי למישהי אחרת, והוא המשיך, ג'יימס היה הכל, שנאתי שהוא נגע בי ובו זמנית הייתי צריכה את זה.
בכיתה ח' קיבלתי מחזור, בקושי ידעתי מה זה מעולם לא דיברו איתי על זה, הייתי חייבת לספר לו כי לא ידעתי מה לעשות. באותו שלב ניסיתי להסתיר כמה שיותר, מכולם במיוחד הוא.
הוא הביא לי פדים ובאותו לילה במיטה הוא נגע בי, באמת נגע. וכל הדברים שהוטרדתי מהם קודם נראו לי כמו כלום.
את אישה עכשיו הוא אמר לי, ואישה צריכה גבר הוא אמר. באותו לילה סבלתי כמו שלא סבלתי מעולם.
נשארתי בבית ביום ההוא וגם ביום שאחריו, התחלתי להבריז הרבה מבית הספר, והוא נתן לי שיעורים פרטיים כדי שעוד איכשהו העבור את המבחנים שלי.
כשההורים שלי הגיעו לביקור באותה שנה, רציתי לדבר, רציתי להצביע עליו ולהגיד "תראו, האיש הזה שם? זה ששילמתם לו להגן עליי? הוא לקח ממני הכל" אבל המילים נתקעו בגרון שלי, ובסוף לא אמרתי כלום והם עזבו.
בכיתה ט' כבר הייתי עמוק בתוך הדיכאון, הוא המשיך כל לילה להתעלל בי ובית ספר הפך להיות מקום מקלט. כי הבנתי שהאיש הזה חשבתי שאני אוהבת? אני שונאת אותו. האשמתי את עצמי כמובן, יש לי את המספר של אמא ואבא, המורה, המשטרה, כולם יכולים לעזור, אבל אני לא מסוגלת לפתוח את הפה המטומטם שלי.
התחלתי לחתוך, הוא היה כועס עליי אומר שאני פוגעת בגוף היפה שלי, הגוף היפה שלי שהיה שייך לו. המשכתי לעשות את זה, כדי להכעיס אותו.
בכיתה י' הגיעה המלאכית שלי, ילדה אחת ששמה לב מה אני עושה בהפסקות, שלא הפסיקה להילחם עליי כשאני ויתרתי. היא ראתה את הצלקות שלי ונשארה, היא הייתה היחידה שבטחתי בה, ניסיתי להילחם בה בהתחלה, אבל סיפרתי לה הכל.
ויום אחד, היא פשוט הגיעה לבית שלי. בלי הזמנה בלי לבקש רשות, פשוט בדקה את הכתובת ברשימת השמות ובאה.
הבית לא היה נעול, היא נכנסה וראתה אותו נוגע בי, היא צילמה אותו לקחה את היד שלי וברחנו, הלכנו לתחנת המשטרה, וסוף סוף סיפרתי הכל.
עדיין הרגשתי אשמה, מלוכלכת. הרגשתי בן אדם רע, אבל חשבתי שלפחות הסיוט הזה נגמר.
הם לקחו אותו לחקירה, בזמן הזה החלפתי מנעול וסיפרתי להורים שלי. שהיו זרים לכל דבר. כששיחררו אותו פחדתי להישאר לבד, אז המלאכית באה לישון אצלי. איתה לא הרגשתי כל כך לבד, ללכת לבית ספר אחרי שהמשפט התחיל וזה התפרסם היה הדבר הנורא שעשיתי בחיי ועברתי את זה, ביחד איתה.
היום מושבעים יקרים, שופט יקר, אני רק מבקשת צדק, האיש הזה, לקח את הילדות שלי, הוא עדיין לוקח, אני לא יודעת מי אני ואני עדיין מסוגלת להתמודד עם העולם, הוא לקח ולוקח דברים שלא ניתן להחזיר, ואני רק מבקשת שהוא יבין מה הוא עשה. בסופו של דבר זה הכל וזאת אני.
                                נועם שדה במשפט נגד ג'יימס בראון