נקמה בשביל הקטן שלי

פרק 2.

נקודת מבט: טאהיונג

''מה אתה צוחק?" אמרתי לילד שכולו לובש שחור שיושב בשולחן לידי.
בהתחלה היה נראה כאילו הוא לא שמע, אחר כך זה היה נראה כאילו התעלם ממני אז קמתי והעפתי לו את הספרים שעמדו לו על השולחן. הוא הרים את הראש מהשולחן והיה נראה מופתע וקצת מבוהל.
''תגיד'' מין-יונגי, חברי הטוב פנה אליו ואמר.
''אתה לא שמעת שהוא מדבר אליך?!''

הוא הסתכל עלינו במבט לא מבין וקם מהכיסא כדיי להתכופף להרים את הספרים שהפלתי לו.
לפי תגובתו לדברי, או יותר נכון אי תגובתו לדברי, אני בטוח שהוא הילד הכי שקט בתיכון שלנו.
כשהוא בא להתרומם מהרצפה כדיי להניח את הספרים על השולחן, דחפתי אותו בחוזקה והוא נפל והתנגש בקיר עם הכתף והפרצוף, כל הכיתה התפוצצה מצחוק עד ששמעתי קול האומר:
''מה קורה כאן?!'' המורה לי ג'אנג-וואן נכנסה לכיתה וראתה התגודדות של ילדים לקראת סוף הכיתה.

''אני מבקשת מכולם לשבת במקום'' התיישבתי במקום כמו כל שאר התלמידים וראיתי אותו קם מתישב וכבר בוכה.
''איך הוא הספיק כזה מהר לבכות?!'' מלמלתי בחיוך וחברי היושבים לידי גיחכו מדבריי.
אני במצב כזה עם כתם דם על החולצה בין אם זה מהנפילה או לא הייתי מחליף חולצה או הולך לאחות למרות שלא הגיוני שיורד לו דם מעכשיו, אז או שזה היה ככה ולא זכרתי את זה או שהוא משחק את עצמו שנפגע ממני יפה מאוד עם הדם המזויף.

''ג'אנגקוק מה קרה לך?" המורה שאלה אותו, מה היא חושבת שקרה אם את ראית מה קרה, לא?
''הילד הזה הרים את הספרים החליק ונפל על הפרצוף'' אמרתי בביטחוןב לא צריך להיות חכם כדי לדעת לשקר למורות בעת הצורך.

היא הסתכלה עליי במבט בוחן.
''טאהיונג לך ללוות את ג'אנגקוק לאחות ותיכנס לחדר המנהל, אני כמעט בטוחה שיש לך קשר עם זה'' הייתי בהלם שככה חשדה בי, חשבתי שהיא תאמין לי.
וגם אם לא, איך היא קיבלה את זה שהוא באמת נפגע? הוא חד משמעית מעמיד פנים.
'אולי הוא לחש לה?' הגלגלים התחילו לעבוד במוחי וככה ניחשתי.
''בוא, ג'אנג-קוק'' אמרתי לו טיפה בכעס טיפה בזילזול ומשכתי אותו החוצה, אבל לפני שיצאתי אמרתי לחברי בלי שהמורה תשמע.
''יש לנו יעד חדש לנקמה''.

כשסגרתי את הדלת לא ראיתי אותו מסביבי, התהלכתי ברחבי המסדרון, חיפשתי אותו בשירותי הבנים בחצר ובקפיטריה ולא ראיתי שום סימן אליו.
פיתאום שמעתי צעקה מהדהדת שנמעה כמו ''לאאאאא!'' הלכתי בעקבות הצעקה או ההד שנותר.
מי צעק? איפה הוא? למה? מה קורה כאן
נכנסתי עמוק לתוך המסדרון שעמד ליד חדר המזכירה שהיום לא הייתה.
ראיתי קצת אחרי חדרה את חדרו של השרת שמשם באו יבובים חלשים.
פתחתי את הדלת וראיתי שם את אותו ילד 'שנאבד' לי, ילד עם בגדים שחורים, בוכה בכי ארוך.
הוא התקפל לתוך עצמו ומילמל דברים בקול כאוב מבוהל וצרוד, הוא ממש נראה כמו כדור חוץ מהיד שהחזיקה את כתפו שמשום מה, זלגה דם.
את האמת, שלא ידעתי מה לעשות.