נקמה בשביל הקטן שלי

פרק 3.

נקודת מבט: ג'אנגקוק

התעוררתי במקום לא מוכר עם מלא אור וכאב ראש שלא נגמר.
הסתכלתי לצדדים וראיתי את אחותי ישנה על הכיסא שליד המיטה שעליה ישבתי.
ניסיתי לקום למרות שהרגשתי חלש.
היה נראה שלאחותי לא היה את השינה הכי טובה שיש ורק רציתי לחבק אותה חזק ולהתנצל שהיא שוב במצב כזה בגללי.
היא התחלה להתעורר והסתכלה עליי במבט עייף והיה נראה שכמעט התחילה לבכות.
היא קפצה מהכיסא וניגשה למיטתי.
''אתה לא יודע כמה דאגתי לך'' היא אמר כשחיבקה אותי ונתנה לי מכה קטנה בראש.
לא ייחסתי לזה חשיבות רבה כי לפי מה שהבנתי מהדברים שאמרה זה שהתפרים נפתחו ולכן זה כאב ושיחרר דם. אני התעלפתי מלחץ ומהטרואמה של הדם וזה מה שהביא אותי לבית חולים.

לקראת השעות של הלילה השתחררתי מבית החולים, ורק רציתי לחזור לבית שלי עם אחותי לאכול ולישון, הרגשתי עייף למרות שישנתי רוב היום והשעה הייתה 23:20
כשפניתי לכיוון חדרי היא מחאה וישר אמרה לי ללכת להתרחץ ושהיא תכין את האוכל כי לא אכלתי בכלל היום.
הקשבתי לה והלכתי למקלחת החמה ועשיתי את זה דיי זריז.

יצאתי לבוש בפיג'מה שהזה יותר נכון חולצה רחבה ומכנסיי טרנינג והתיישבתי ליד השולחן המלבני הקטן ממולה עד שהיא התחילה לדבר.
''מה קרה שם ג'אנגקוק? אתה יכול לספר לי. באמת הילד הזה הרביץ לך?'' היא שאלה אותי תוך כדי שאכלה מהאורז שלה.
הסתכלתי עליה והסברתי לה את הכל מההתחלה ועד הסוף, היא הביטה בי במבט שלא היה נעים לי כל כך. מבט שנראה כאילו אני הוזה או משוגע.
''מחר תלך ותבקש סליחה ממנו'' היא אמרה בשקט, קצת מופתעת מעצמה על שאמרה כך ואת האמת שגם אני.
''למה אני צריך? כל זה קרה באשמתו, באמת!'' אמרתי בניסיון להיות רגוע ואדיש ובקושי הצלחתי.
לא רציתי לכעוס עליה כי היא לא אשמה במה שקרה וגם כי אני יודע שהיא זאת שעזרה לי בסופו של דבר, משום מה הוא לא חשב להתקשר לאמבולנס או לקרוא למורים.
''כן, אבל המנהל חושב שהוא הרביץ לך ועילף אותך בחדר של השרת כך שהוא חטף צעקות שלא הגיעו לו'' היא אמרה והסתכלתי עליה בהלם שזה מה שהיא אומרת.
''הוא דחף אותי לקיר איפה שהייריה נמצאת והתפירה נפתחה, אבל את אומרת שזה לא הגיע לו הצעקות?!".
צעקתי בזעם גמור והמשכתי להוציא את כעסי עליה, למרות ש-שוב. לא עשתה לי כלום.
''הוא דחף אותי לקיר, הפצע שלי נפתח וכאבה לי היד כאבי תופת! יצאנו מהכיתה ראיתי דם ומפה את כנראה כבר תדעי מה קרה. התקף החרדה מצא אותי שוב ושיגע לי את המוח רק בגלל הדחיפה הקטנה הזאת, דימינתי את אבא שוב את הרצח של אמא שוב את הירייה בי, את האקדח, את הדם. את יודעת שאני מפחד מדם אז למה את אומרת שזה לא אשמתו? הוא התחיל את כל זה בשנייה שדחף אותי לקיר ואני רק סבלתי כשזה קרה. רציתי שזה יגמר, חשבתי שאני הולך למות, מרוב הקולות שהיו בראשי עד שראיתי מישהו נכנס לחדר ואז עוזב אותו במהירות. מרוב החרדה לא זיהיתי את הפרצוף שלו, אבל לו אני רוצה להגיד תודה לא לאידיוט שדחף אותי. אני לא מאמין שאת, אחותי שתמיד תמכה בי תומכת באחד שגרם לכול מה שקרה היום לקרות. הכי לא ציםיתי שתעשיתי את זה והינה הוכחה שכן''.
צעקתי בכול קולי, דבר שלא עשיתי מאז שנולדתי. לא יכולתי לסבול את הביריונות שלו כלפיי ואת זה שמצדיקים את מעשיו לא משנה מה עשה. אפילו אחותי.
שיחררתי את כל העצבים שעמדו עליי מהבוקר, את כל הסבל שקרה בזמן ההוא שחוויתי את ההתקף והכאב שחטפתי. הרמתי את ראשי אליה וראיתי לה דמעות בעניים נבהלתי שלוש שנים שלא ראיתי אותה בוכה לפעמים שמעתי אבל לא ראיתי היא התאמצה כל כך להסתיר את הפחד והכאב שלה ואני עכשיו חשפתי אותו.