נקמה בשביל הקטן שלי

פרק 4.

נקודת מבט: טאהיונג

הייתי בשוק לא יכולתי להוציא הגה מהפה.
מה שכן הוצאתי היו דמעות.
למה?
כמה?
כמה סבל וכאב בן אדם אחד יכול לספוג.
למה יש אנשים כאלה בעולם?

''א-אני לא בשוק שרצית ל.. להתאבד'' יצא ממני בסוף אחרי כמה דקות של בכי ממנו אחריי ששיטף אותי בעברו.
''לחשוב שזה קרה בגיל קטן כל כך'' עוד חלק ממני אמר ועיניי רק התחילו להיות אדומות יחסית לעיניו. אני בטוח שזה היה לו קשה לספר את זה, וכל הזמן שמר את זה בפנים.

''זה החלק שלא סיפרתי לאף אחד. בגיל עשר הייתי בדרך חזרה הביתה לפני שכל הדבר הזה התחיל. היא הייתה חייכנית מתוקה ומצחיקה גם אם זה היא הייתה קטנה מאוד, היה ממש כיף להיות לידה ובגלל זה היו לה הרבה חברים לעומתי.
נכנסנו לבית שלנו ועליתי לחדרי כדי להכין שיעורים. הייתי קטן אבל כן הייתי בין המצטיינים של הכיתה ותמיד השקעתי בלימודים. כל הזמן הכנתי שיעורים והייתי מתוקתק מבחינת זמנים והגשת פרוייקטים.
היום הזה היה יום הולדתה שלי אחותי ג'י אן ושמחתי כל כך שהיא גודלת וחוגגת 10 שנים.
ארזתי לה בחדרי מתנה יפה עם עטיפה סרטים ופפיונים וידעתי שהיא ממש תאהב את זה.
באתי להיכנס לחדרה אבל הדלת כבר הייתה פתוחה היצצתי ופי נפער באימה.
ראיתי את אחותי קשורה למיטה עם הידיים מעל הראש כשאבי מצליף בה עם חגורה שחורה ועבה עם בד על הפה שמונע ממנה לצעוק, עד שהוא הוציא את הבד ו... והוא..'' הוא עצר, חנוק מדמעות וישר הרגשתי מחוייב לחבק אותו חיבוק צדדי וקטן.
הוא התנשף והמשיך.
''הוא הכניס את הדבר הזה לפייה והיא רוצה לצרוח מפחד או מגועל ואין לה הכוח והקול לזה. הכאב היה ברור על פניה ועל חלקי גופה הצבוע בכחול או יותר גרוע, באדום.
ראיתי את הדמעות שלה עומדות לה בעיניים וזולגות האיטיות. הסימנים האדומים על צווארה הראו שהתנגדה לזה ובגלל זה פגשה בחגורה...
הוא צחק צחוק נוראי, פחדתי הייתי קפוא המום ומפוחד מהסיטואציה הלא מוכרת הזו, רק הסתכלתי ושתקתי מרוב פחד. אבל אז המתנה נפלה לי מהידיים והשמיע צליל חוץ מחניקת גרונה באמצעות איברו.
הוא הסתכל לכיוון חריץ הדלת ששם עמדנו ואמר בחיוך רצחני.
''אתה יודע מה קורה כאן?" שאל ולא הצלחתי לענות.
''אז תבין'' הוא עצר והמשיך.
''אני רק נותן לה את מתנת יום ההולדת שלה'' פניה נראו ריקות כל כך באותו הרגע שזה עדיין שרר בפיה.
''אתה לא אומר מילה על זה לאמא שלך, ברור?!" צעק ורגלי שרעדו התקפלו ונפלתי אחורה על הישבן.
''כ-כן'' עניתי וראיתי שהיא סובלת כל כך אז יצאתי מהחדר בניסיון חהסתיר את זה.
לא יכולתי.
ניסיתי לקיים את מה שהוא אמר ובאותו זמן לא הכרתי את הדבר הזה, באותו זמן הוא לא היה נראה כמו האבא שהכרתי כל חיי, אבל כשהוא חזר על זה יום לאחר מכן בטענה שקמה מאוחר בגלל שלא הצליחה לעמוד על הרגליים נכנסתי וצעקתי בכול גרוני.
''תפסיק! היא לא הבובה שלך היא לא נהנת, היא סובלת'' פחדתי ממנו ועדיין לא חשבתי עליו כבעיה או כדבר רע, הוא יצא מפיה בדיוק כשנוזל לבן פרץ משפתייה האפורות, הוא התקדם אליי צעד צעד.
''מה אמרת?" הוא שאל אותי ודחף את חזהי דחיפה קטנה לאחור.
''תענה אני אומר לך!'' זה היה כבר בשאגה וכשהורדתי ממנו את עיניי, הוא נתן לי סטירה שאיתה נדפקתי על הקיר.
המתנה של אתמול נשברה אז כשנפלה אס החלטתי שאתן לה משהו אחר.
''אז תוכל לעשות את מה שאתה עושה לי אבל תפסיק לעשות לה את זה'' אלא היו המילים שהתחילו את הלך החיים שלי.