נקמה בשביל הקטן שלי

פרק 6.

*עוד פרק כי הקודם ממש קצר
*תתכוננו ותקראו טוב למה זה פרק עם הרבה
  נקודות מבט, אז להישאר מרוכזים
תהנוווו

נקודת מבט רגעית: טאהיונג

שמחתי שהולך להיות לנו תלמיד חדש בכיתה, אבל כן היה לי משהו אחר לחשוב עליו.
למה ג׳אנגקוק כל כך קר ושקט מהיום בבוקר? כאילו הוא רוצה לשכוח את כל מה שקרא אתמול.

'היום אציע לו לצאת לאיזה דייט קטן ורגוע וככה נוכל לשאול אחד את השני כל מיני שאלות שלא דיברנו עליהם כדי להכיר יותר טוב ולדעת מה אנחנו באמת מרגישים'.

הייתי דיי שמח שיש לי פתאום את האומץ ואת האפשרות לבקש דבר כזה. במיוחד אחרי אתמול.

כשהייתי יותר צעיר. הרבה ילדים הציקו לי וזו הסיבה לכך שעשיתי את זה גם לאחרים.
אבל אחרי מה שקרה אתמול, הבטחתי לעצמי שאנסה להיות פחות בריון וחמום מוח, העיקר שג׳אנגקוק יאהב אותי ויתאהב באישיות החדשה שאני מנסה ליצור.
יכול להיות שזה יהיה טיפה קשה בהתחלה, אבל על כול דרך עובדים כדי להצליח אותה.
אולי בסופו של השביל אצליח לגרום לו לראות אותי באור שונה הרבה יותר ממה שהוא רואה אותי עכשיו.

נקודת מבט: ג'אנגקוק

מאז שיצאנו מהבית שלי נהייתי טרוד בהרבה מחשבות אם להיות איתו ולצאת איתו או לא.
לא היה ברור כל כך מה הרגשתי, במיוחד כלפיו. ומה לעשות במריבה הדפוקה הזו עם אחותי ואיך אני מתקדם מפה.
כשנכנסתי בשער בית הספר, חשבתי רק על דבר אחד.

'לא להיצמד אליו בבית ספר'

לא הייתי רוצה שהחברים שלו, נאמג'ון ויונגי.
יבואו להרביץ לי או לאחותי בגלל הקשר שלנו אליו אז כן, העדפתי לשמור את הקשר הזה איתו, בבית או לאחר הצהריים, אבל לא בבית הספר.

נכנסנו לכיתה בזמן, המורה הגיעה ואמרה את ההודעות החשובות שלה כשאני באותו זמן הסתכלתי דרך החלון, מביט בשמיים הכחולים עם העננים הפרוותיים.
''אחח, איזה כיף שאנחנו קומה רביעית יש נוף מהמם'' נאנחתי לעצמי ונשפתי נשיפה חרישה מבין שפתיי.
''אמרת משהו ג'אנגקוק?'' המורה שאלה אותי בפרצוף מבולבל ולקח לי כמה שניות עד שהבנתי שאמרתי את זה בקול לחלל הכיתה ולא במחשבותיי.
''אממ, לא המורה'' עניתי במהירות והורדתי את הראש לשולחן, מובך.
כמובן שכל הכיתה התחילה לצחוק והשתדלתי לא להתייחס אליהם ולגרור לעצמי עוד בעיות אבל כן היבטתי לשנייה על הילד שעמד ליד שולחן המורה וחייך כלפיי חיוך קטן ורגוע אבל לא צחק.
הוא כנראה התלמיד החדש שהמורה הציגה מלפני מספר שניות כשלא הייתי מרוכז.
חייכתי כלפיו בחזרה איזה חצי חיוך עדין ולשם שינויי חיכיתי כבר להתחבר אליו כי לא יזיק לי חבר אחד שלא יצחק עליי.

המורה אמרה לו לבחור מקום לשבת שכנראה הכיתה הזו תיהיה הכיתה הקבועה שלו גם לאחר השינוי.
בנתיים היה מקום פנוי מלפניי אז קמתי ואמרתי בחיוך כלפיי המורה.
''הוא יכול לשבת כאן, זה פנוי'' שמעתי כמה ילדים שגיחחו אז התיישבתי בחזרה בכיסאי ונאנח רק בגלל שזה היה צפויי מידיי.
כנראה שהוא שמע את דברי כי כשהרמתי את ראשי לנוכח רעש הצעדים הנוקשים המתקרבים אליי.
הוא צעד לכיווני וישב איפה שהצעתי למורה.
''שלום, אני ג'אנגקוק'' אמרתי בתגובה בקול נמוך ונופפתי עם ידי חלושות.
''אוקי אני פארק ג'ימין, אמרתי שוב כי כנראה קצת ריחפת'' הוא אמר וגיחחתי קלות.
''יש לך חוש הומור, כן אני דיי אוהב לעוף ככה" אמרתי בצחוק, הוא ציחקק תוך כדיי חיוך ואמר.
''כן, חברים שלי גם אומרים לי את זה מדיי פעם. ובת׳כלס, מי לא מרחף בשיעור?'' אמר ושנינו צחקנו לעצמנו וכל שאר הכיתה הסתכלו עלינו במבטים מסוקרנים ועצבניים.
"עם כל הכבוד מיסטר ג׳ון ופארק, שמחה שהתחברתם אבל לא על זמן השיעור. תתעסקו זה בזה בהפסקה" אמרה וחזרה ללמד על ההיסטוריה הקוראינית של ארצנו עם צפון קוריאה אז סתמנו עד סוף השיעור.