איזה מוזר זה כל העולם הזה.
מרגיש קצת מוזר, אבל אתם זוכרים את התקופה שלפני שהיו טלפונים חכמים?
אני זוכרת. את התקופה שהיה mp ונוקיה.
היינו מדברים פנים אל פנים, לא היה שיחות עם אנשים שלא פגשנו.
היום זה שונה, שיחות שלמות רק דרך התכתבות.
שזה נחמד, מקל על החיים, עוזר לשמור על קשר עם אנשים אהובים.
אבל מצד שני זה גם אחר, שמתי לב מזמן שאנשים מתבטאים שונה כשהם כותבים, גם אני מתנסחת שונה בכתב. זה טבעי.
לפעמים בעולם של רשתות חברתיות פתאום מדברים עם אנשים שההכרות איתם מועטה אם בכלל, זורקים מילים לאוויר, לא תמיד קוראים לזה אפילו שיח- רק "תגובה".
אני מוצאת את עצמי נתקעת, כותבת ומוחקת מילים, לא יודעת מה ואם לכתוב. בסוף מוצאת את עצמי לא שולחת כלום.
ניסיתי להבין בהתחלה על מה זה יושב, ביישנות? לא נשמע לי אני אז כנראה שרוב הזמן זו לא תהיה הסיבה, ביטחון? אולי...
אבל בסופו של דבר יש בי עוד תשובה אפשרית, שזה פשוט לא טבעי באמת לדבר ישר עם אנשים בצורה וירטואלית, העולם הזה לא שייך לנו באמת, ידיעה זו לא מונעת ממנו לטבוע בו.
אני לא יודעת אם ההנחה הזו היא נכונה או לא.
אבל אני כן יודעת שיש משהו יפה בתקופה של אז, שהיינו מדברים, מסתכלים בעיניים, משחקים היה משהו מוחשי ולא אפליקציה.
לא מזמן הייתה לי שיחה שגרמה לי להבין כמה אני מתגעגעת לאז.
והשבת האחרונה גרמה לי להבין כמה קל להישען ולברוח לטכנולוגיה, דווקא מתוך זה שהרגשתי בחסרונה.
כמעט שלא קרה לי שהיה חסר לי הפלאפון בשבת. אולי עוד פעמיים בחיי.
אני לא אוהבת להיות בפלאפון. אני חושבת שמשהו בלחץ של התקופה האחרונה, אולי השינוי מקום גורם לאיזה שהוא רצון לברוח ולהאחז, גורם לחפוש אנשים מוכרים לדבר איתם, תחליף למפגש אמיתי, רגע של הפוגה, כי אם אין אפשרות לשיחה טובה אז 'לפחות זה' - כמה רגעים של לשמוע קול של אנשים יקרים ואהובים.
טוב אין עוד באמת פואנטה, ואם תקראו ויעלו לכם תהיות משלכם, מוזמנים להגיב.
וזה הסוף, עד לפעם הבאה...
YOU ARE READING
תהיות ומחשבות
Randomתהיות רנדומליות על כל מיני דברים. מקום למילים שכנראה לא יאמרו בקול. יכול להיות מעניין לפעמים.
