אבן הלילה

פרק 1

קליירי
סופרת 1>>
נ.מ. קליירי
"קיי, קומי!" נקישות עזות על הדלת הפריעו למנוחתי, "לא" מלמלתי, גם עם הייתי רוצה לקום אני לא חושבת שהיה לי את הכוח לכך. "יש לך 5 דקות!" אמי צעקה בחמת זעם, "ארוחת הבוקר לא תכין את עצמה!' שמעתי את צעדיה מתרחקים מהחדר, ובאפסית כוחות גלגלתי את עצמי מהמיטה.

נעצתי מבט במראה.
שערי השחור גלש על כתפי, לא מסתדר, כרגיל.
ויתרתי מראש כל הניסיון לסרק אותו.
עיינים חומות החזירו לי מבט חודר בחזרה מהמראה שניצבה על הקיר.
פתחתי את ארוני ונטלתי את התלבושת האחידה, מכנסיים אפורים שלושת רבעי וגופיה אפורה עם סמל של זאב, התלבשתי וירדתי למטה.

"הנה את" קטנה אימי, "לקח לך יותר מידי זמן."
"סוריי באמת" רטנתי
"מה אמרת?" שאלה
"כלום, כלום" הזדרזתי לומר
"תחתכי את הבצל, תכיני את הסלט ותערבבי את האורז" היא מלמלה, נועצת בי מבט חשדן
עצרתי מעצמי לגלגל עיניים ובמקום זאת חייכתי חיוך קפוץ.
"בטח" פניתי למלאכתי.

"שלום" קלואי קפצה אלי בשער. "היי" עניתי וחייכתי אליה, "מה קורה?" שאלתי. "סבבה" היא ענתה בהיסח דעת, שמתי לב שהיא הסתכלה על הילד הכי מקובל בשכבה שלנו- ריאן, שיער שחור, לסת מחודדת ועיניים חומות, די חיוור, "צאי מזה" אמרתי לה ונתתי לה מכה קטנה, ובאותו הרגע התחיל הצילצול. נאנחתי וגלגלתי עיניים, גוררת אותה לכיתה שלנו.

"בוקר טוב" אמר המורה שנכנס לכיתה.
"בוקר טוב" חזרה אחריו כל הכיתה. "היום נלמד על סוגי זאבים" אמר המורה, משכתי בכתפי, לא היה לי אכפת. "אז נתחיל" אמר המורה "ישנם 5 סוגי זאבים, זאבים שחורים/חומים, זאבים לבנים, זאבים בלונדינים, זאבים ג'ינג'ים והכי נדיר- זאבים כסופים, אשר רק זאב אחד מ300 אחרים יוצא כזה"
גמר המורה. בריאנה הבת הכי מקובלת בשכבה, שאלה את המורה במתיקות מזויפת, "המורה, מה עם קליירי? אם אני לא טועה יש לה שער כסוף ועיניים כסופות, לא?". "טוב.. קלואי שלנו יתומה" אמר המורה והתחיל לעקוץ ולהשפיל אותי, "אני לא יתומה" קמתי בבת אחת וצעקתי, "זה שאין לי אבא לא אומר שאני יתומה". כל הכיתה הביתה בי בהלם ואז מחיאות כפיים איטיות הגיעו אלי מכיוון הדלת. "אין לך אבא" גיחך המורה שלא שם לב לאחי הגדול, מייקל שעמד בדלת, "רת לא יכולה להתלונן אלי לאימלה שלך כי היא עסוקה מידי לטפל בשלשה ילדים חסרי תקנה". הרגשתי דמעה אחד זולגת על לחיי, "ליתומה הזאת עד אח גדול שמעוד לא מרוצה" אמר מייקל מדלת הכיתה, המורה החוויר ותוך שניות התחיל למלמל התנצלויות בעודו נמנע מלהביט בי. "בואי קליי הולכים" הוא אמר לי, אספתי את הציוד שלי מהר והלכתי אחריו בעודי נועצת מבטים עוינים בכיתה. ברגע שיצאנו למסדרון הוא שאל אותי, "את בסדר?" "אני בסדר עניתי", "בסדר.." הוא מילמל אבל לא נראה בטוח בזה, "לאו הולכים" שאלתי בהיסוס, "אחר כך" הוא ענה לי.

"הגענו" הוא רטן, ואני הרגשתי מלאת כבוד, זה היה הבית של האלפא, "בואי" הוא הוביל אותי בפני, הבית היה יפיפה- מהסוג הזה שאתה חולם עליו אבל בסוף לא קונה אותו, הכל היה מצופה שיש לבן
נברשות יקרות למראה השתלשלו מהתקרה והתנדנדו קלות, יהלומים היו משובצים בקירות, הספות היקרות נראו כאילו לא שומשום בכלל ומשרתים התרוצצו פה ושם, "אנחנו הולחים לפגוש את האלפא?" שאלתי את מייקל בהיסוס, הוא פלט אנחה קטנה ואמר "כן" בקול שקט, נכנסנו לחדר גדול שנראה כמו סלון, הייתה שמה טלוויזיה ענקית, ספות, שולחן ונוף מטורף ליער ולאגם ושמה הוא ישב