60 ימים שהמציאות כמו שהכרתי אותה התהפכה.
60 ימים שאני מתעוררת ולא מעכלת את כל מה שקרה.
בדרך כלל לכתוב לעצמי מסדר לי את המחשבות אבל משהו במציאות הזו שאנחנו חיים לא מאפשר לי לכתוב. אני יושבת מול הדף ולא מצליחה למלא אותו.
בשבוע וחצי האחרון הכל הפך למשוגע קצת יותר, ואולי זה מה שאפשר למילים האלה שאתם קוראים לצאת החוצה.
זה התחיל ביום רביעי כשהודיעו שהתקבל ההסכם על ההפוגה ומתווה החזרת השבויים - ילדים ונשים. את ההתרגשות כשדני קושמרו הקריא את השמות של המשפחה שלי, של החניכים שלי, החברים שלהם והאמהות שלהם הזכרתי לעצמי בימים שאחרי, כשהודיעו על הדחייה וכשהם לא היו חלק מ-3 "הפעימות" הראשונות. במשך 3 ימים ישבתי דבוקה לטלוויזיה וחיכיתי לשמוע מי החטופים שחוזרים ומאיפה הם. חיכיתי לטיפה של רוגע ושפיות בתוך ים השיגעון. הטיפה הזו הגיעה ביום שני. בשיחת טלפון מאבא שהגיעה תוך כדי שאני בעבודה "בגדול, יש בשורות טובות" הוא אמר. 4 מילים שהצליחו להוריד את הדמעות שהחזקתי. הבכי התפרץ כשראיתי אותם דרך המסך. כשראיתי את אור ויגיל, את מיקה ומשפחתה - יובל וקרינה. לא האמנתי, ואיפשהו אני עדיין לא לגמרי מאמינה שזה קרה. שהם היו שם, עברו את מה שאף אדם, בשום גיל לא אמור לעבור. במקביל להשבתם ישבה באולפן חניכה שלי מפרק המשימה וכך גיליתי שאביה נרצח באותה שבת שחורה ואמה נחטפה לרצועה.
למחרת, כשאני עוד בבועת הרוגע וטיפת האוויר שנכנס לריאות עם שובם הביתה ראינו גם את מירב, בת הזוג של בן דוד שלי, יאיר, שבה לארץ. התקווה החלה לגדול. והיקום, שאוהב לשמור על עצמו מאוזן הזכיר לי את זה בכתבה ששודרה תוך כדי שחרור החטופים של אותו היום. כתבה על בוגרי מגמת תקשורת מקיבוץ ניר עוז, שאת סרט הגמר שלהם עשו על תרחיש דמיוני והזוי שבו אחד מחבריהם נחטף מהקיבוץ על ידי חמאס. אני צופה בכתבה ומגלה שאלו חניכים שלי שיצרו את הסרט. ובתוך הכתבה דואגים לציין שאמא של אחת מיוצרות הסרט חטופה. ביום רביעי הדמעות זלגו שוב כשאמהות של 2 חניכות שלי ובן זוג של חניכה נוספת שבו לארץ. 24 שעות אחר כך הרכבת משנה כיוון כשמודיעים שאבא של חניכה שלי נרצח באותה שבת שחורה, יום אחרי שאמא שלה חזרה מהשבי. באותו היום כבר עולה התחושה שהמשא ומתן להשבת החטופים מתחיל לקרוס. למחרת עם החזרה ללחימה, ואיסוף המידע מתגלים 6 שמות של נרצחים בשבי. מתוכם 2 הורים של חניכות שלי.
הטקסט הזה לא גמור
תוך כדי שאני כותבת אותו, כשבראש שלי סיומת מלאת תקווה מודיעים היום על נופלו של בן שכבתי. יהי זכרו ברוך
הרוח שבה ונופלת, עוד חלק ברכבת ההרים שהנפש של כולנו עוברת בחודשים האחרונים.
מאחלת שיחד עם החג המתקרב, חג של ניסים ונפלאות, נזכה גם אנחנו לניסים ונפלאות 🙏🏼
