תציל אותנו

אז מה קרה בנתיים?

"Happy birthday to you"
אני שרה ועיני דומעות כשאני מביטה בסהר

הילדה המתוקה שלי ששרדה את היום הנורא ההוא

כשאמא שלי לקחה אותה מחוץ לחדר היא הצילה אותה, אבל אז הסתבר שהסיבה שלקחו אותה לבדיקות נוספות הייתה כי לסהר יש עיוות בפנים

עיניה קצת רחוקות אחת מהשניה, ופיה קצת נפול

הרופאים אמרו שיכול להיות שזה יסתדר במשך השנים, ושכל כמה חודשים אנחנו צריכות לבוא לבדיקה

זה לא הסתדר

אני מביטה באימי, ששרה עם כולם בפנים שמחות, ורק אני מזהה את העצב בעיניה

העצב על שלא מצאנו אותו עוד

חמש שנים עברו מאז גריי לקח את הילד שלי והמשטרה לא יודעת איפה עוד לחפש

הוציאו צווי חיפוש, צווי מעצר, גייסו אנשים לחפש אותם, אפילו ראש העיר נשא נאום להחזרת הבן שלי כשעברו כמה חודשים ללא סימן מהם

אני מתנערת מהזיכרון ומלטפת את ראשה של ביתי, היא מסתובבת ומחייכת אליי בפה מלא שיניים

היא אמורה להתחיל גן חדש מחר, שנה אחת לפני כיתה א

אני ואמא כבר לא מדברות על דוד גריי או על הילד שאפילו שם לא נתתי לו

סהר ילדה חכמה ויפה, עם עיניים חומות ושיער דבש חלק היא נראית העתק קטן שלי

אני כל כך שמחה שהיא לא ירשה שום דבר מגריי

אני חושבת כמה קשה היה יכול להיות לי אם היה לה את העינים שלו, כל יום להסתכל אל משהו שאני אמורה לאהוב בכל ליבי, ולראות אותו דרך העינים שלה

אני חותכת לילדה פרוסה קטנה כדי שתוכל לקום מחר בבוקר, ואני אוכל לתת נשיקה לאמא ולצאת מהבית

ללוות אותה לגן, לתת נשיקה גם לה ולהמשיך לדרכי

אני לומדת מנהל עסקים ושיווק באוניברסיטה הקרובה לבית, אני עוד מעט מסיימת תואר ראשון

איכשהו היא נולדה יום לפני תחילת הלימודים, אימי בהתחלה התבדחה שעשיתי זאת כדרך להבריז מהשנה האחרונה שלי בבית הספר, אבל אחרי כמה זמן שהיא התעוררה לקול בכי של תינוק שזה עתה נולד, היא הפסיקה

אני צופה בקטנה מנשנשת את הקצפת הורדה ומשאירה את עוגת הגבינה ללא סימן, היא כמוני בזה

אוכלת קודם את הלמעלה ואז את המטה

אני מושיטה לה מפית והיא מנגבת את השפם הקטן שנוצר לה

אני מחייכת וחושבת כמה מושלם זה היה יכול להיות אם רק היה לי את הבן שלי גם פה, איתי