השרביט והחרב

האנדרטה של הפוטרים

.

———————————————-

נקודת מבט פרסי ג׳קסון

התעוררתי לקול צעקותיהם של רון והארי.

זה היה הזמן של רון לענוד את התליון כך שלא התרגשתי במיוחד.
בשבוע וחצי ששהינו פה גילינו שכל מי שעונד את התליון נהייה עצבני ורב כל הזמן.

״הם רבו די הרבה זמן, זה נשמע משהו די פרטי אז לא התערבתי״ אמרה לי אנבת שישבה לידי וקראה את תולדות הקסם, ספר שהשאילה מהרמיוני

כעבור כמה דקות השתרר שקט, הנחתי שהם הפסיקו לריב או שמישהו אחר החליף את רון בנשיאת התליון

יצאתי יחד עם אנבת מחדר השינה שבאוהל, ומצאנו את הארי והרמיוני העצבניים עומדים במקום חסרי אונים.

״רון ברח״ אמרה הרמיוני,עיניה היו אדומות

״אנחנו נלך להביא אותו״ אמרה אנבת

הארי והרמיוני הנהנו והלכו לחדר השינה

״בוא״ אמרה לי אנבת ויצאה

יצאתי גם אני בפיג׳מה לקור בחוץ, עברנו את המחסום שהרמיוני הציבה והתקדמנו ביער

״הוא בטח לא הספיק להתרחק הרבה , הוא יצא לפני כמה דקות״ אמרתי ואנבת הנהנה להסכמה.

פתאום שמענו קולות לחימה וגם ראינו אורות מנצנצים באוויר.
״אני מנחש שזה הכיוון״ אמרתי והצבעתי בכיוון הקולות והאורות

שלפתי את חרבי וכך גם עשתה אנבת, התקדמנו לאט נזהרים שלא ישמעו אותנו ויסתתרו מאחורי עץ עבה , מסתכלים על המתרחש.
רון עמד מוקף באוכלי מוות וניסה להדוף את הלחשים שנורו לעברו.
הצטרפנו לרון עם החרבות , הקרב נמשך כמה דקות, בזווית עיני ראיתי שרון נפגע אבל לא היה לי מה לעשות עם זה במהלך הקרב, בסופו של דבר ניצחנו וכל אוכלי המוות היו מעולפים על הרצפה.

רק אז התפננו לרון ששכב על השלג מדמם. רצנו לעבר רון ונשאנו אותו בחזרה לאוהל.

כשהגענו הארי והרמיוני המבוהלים מיהרו לצאת החוצה ועזרו לנו להניח את רון על הספה.
זימנתי את המים אלי והרגשתי שוב את המשיכה המוכרת בבטן, ריכזתי כמות מים על הפצע של רון.
עצמתי את עיניי והתרכזתי בניסיון לרפא אותו.
לרפא את עצמי זה הרבה יותר קל, אני כמעט ולא מתאמץ, אבל לרפא אחרים לוקח לי יותר זמן וריכוז.

הפצע של רון התרפא והוא פתח עיניים באיטיות בעוד הרמיוני הדומעת קופצת עליו בחיבוק.

״הרמיוני״ אמר הארי בעדינות ״תני לרון זמן לנוח״

הרמיוני הנהנה והרפתה מרון ששקע בשינה עמוקה.
״תודה״ אמרה לנו

בזמן שחיכינו שרון יתעורר בשביל לעבור למקום אחר, הרי זה לא טוב להישאר באותו מקום כל הזמן,ימצאו אותנו בסופו של דבר במיוחד לאחר המקרה הזה שהשארנו את כל אוכלי המוות בחיים, מי יודע מתי הם יתעוררו וירוצו לספר לוולדמורט עלינו