חטיפה חופשית - הבנות בכיתה (נקודת מבט מישל)

💓12💓

נ.מ רון

אני נשבע שעם אני רואה אותה עכשיו אני ירביץ לה כל כך חזק על התחת ויצעק אליה עד שהיא תבכה.

אני לא מאמין שהיא הביא אותו לפה, כול כך אין לי כוח לפרצוף המעצבן שלו.

"אז מה שמעתי? שאתה מציק לחברה שלך, ועוד לא סתם חברה למישל" גלגלתי עיניים וסימנתי לו לבוא לסלון, התיישבנו על הספה ואמרתי בקול חלש ומזהיר "א אני לא מציק לה, ב מה אכפת לך אל תדחוף את האף שלך, ג מה זה משנה שזאת מישל" הנחתי את הידיים על הברכיים ונשענתי עליהן.

"לא שמעתה על החוק אסור להרביץ לבנות" הוא אמר וציחקק עם הגומות והחיוך שלו. "כן אני שמעתי על זה... בכיתה ב. וחוץ מזה היא הייתה בחוג איגרוף והיה לה שק איגרוף בחדר היא תסתדר טוב מאוד" אמרתי בזלזול כאילו זה מובן מאליו.
"וזה לא משנה שזאת מישל" הוספתי והוא הסתכל עלי במבט מאוכזב ונאנח "אתה יודע שעם אמא הייתה פה היא לא הייתה אוהבת את זה".

הרגשתי כאילו הדם מתרתח בורידים שלי ואגרפתי את הידיים שלי "תסתום את הפה שלך", שהייתי בן חמש אמא שלי הייתה דואגת למישל ומארחת אותה אצלנו בבית לפעמים כי היא הייתה אומרת לי שיש לה מצב קשה בבית ושמישל ילדה טובה אבל החיים שלה לא. אני עד היום לא יודע מה קרה למישל בבית שבגללו היא הייתה מתארחת אצלנו, כמעט כל יום מישל הייתה באה בעיקר בערב ואמא שלי הייתה מתייחסת אליה כאילו היא חלק מהמשפחה, זה נמשך כמעט תשע שנים. עד שאמא שלי מתה ממחלה שגורמת לגוף שלה ולמערכת החיסונית לתקוף את עצמו.

"מישל?" סובבתי את הראש שלי כשהבזמז (זכויות יוצרים ל YYaeli ולקאי- מי שרוצה הסבר שיפנה אליה) אמר בקול מופתע ועקב אחרי מישל עם המבט החולמני שלו עד שהיא הגיע אליו ולחשה לו משהו.

"כן... אין בעיה הכול בשבילך פרינססה. ואוו כמה זמן עבר מאז שראיתי אותך, את הרבה יותר..." הוא נעצר כדי לחשוב על מילה מתאימה.
"היא הרבה יותר יפה סקסית וגבוהה, אבל אל תתבלבל היא שמורה לי" אמרתי בגאווה."ואם תיגע בה אני נשבע שאני יחתוך אותך לאלף חתיכות, ישרוף אותם בתחנת דלק באמצע היער ואז את האבקה אני יתן לסטלנים. מובן?" אמרתי לו במהירות וכעס, רק את המובן אמרתי לאט ובקול מזהיר.

"מובן מובן" אמר ושינה את צורת הישיבה אחורה אל הספה והשעין את הידיים. "אתה לעומת זאת לא השתנתה בכלל אא רודן קטן ושטלתן שלי" אמר בקול כמו שמדברים לתינוק, "מי אתה, ואיך אתה מכיר את חולה השליטה הפרנואיד הזה?" מישל אמרה והתיישבה בקצה השני של הספה.
"נעלבתי קשות מישל. את לא זוכרת מי היה שומר עליך ממנו בהפסקות ובבית, את לא זוכרת מי היה מכניס אותך לחדר שלו ונועל כול פעם שרון היה עצבני עליך, או בכל הפעמים שהבנות היו זורקות לך את האוכל וקוראות לך שמנה מי היה מביא לך את כל האוכל שלו."

"רגע, ליאו זה אתה?.... אתה לקחת סטרואידים או משהו כזה, אתה נראה בן אדם אחר?" מישל אמרה וכיסתה את הפה עם הידיים מהשוק.

"מאכזב שאת לא זוכרת את החבר הכי טוב שלך. התחלתי ללכת לחדר כושר ולפוטבול, אהבת?", היא כמה אל השחצן המעצבן והם התחבקו, ברגע הלכתי עליהם והפרדתי אותם.
"מישל חכי בחדר שלך" אמרתי לה תוך כדי שהסתכלתי על ליאו במבט רוצח.

נ.מ מישל

מי הוא חושב שהוא ברצינות, היא שמורה לי, תגיד לי אני מצה, מה זה שמורה? חיי בסרט.

"אתה לא אבא שלי, אל תגיד לי ללכת לחדר" אמרתי בקול כועס.
"לכי עכשיו לחדר שלך או שאני נשבע שהיה לך היכרות קרובה עם החגורה שלי" הוא הסתובב והסתכל עלי באדישות.

הלכתי למדרגות שנשארתי שם בשביל להקשיב להם.

"תגיד אני עכשיו שואל אותך ברצינות, אין לך רגשות, לא אכפת לך ממנה שאתה כולא אותה פה כמו איזה ציפור בכלוב? אתה יודע מה היא עברה" שמעתי את ליאו מדבר בקול רגוע.

לי ולליאו יש היסטוריה ארוכה. מאז גיל חמש שהייתי באה עליהם הביתה הוא היה כמו החבר הכי טוב שלי והיינו מדברים על הכול.
גדלנו ביחד כמו אחים ואפילו היה לי תקופה שהייתי דלוקה עליו למרות שהוא גדול ממני בארבע שנים, ואז שהוא עזב לא היה לי עם מי לדבר ולשתף את כל מה שעברתי, גם בתקופה שחשבתי על התאבדות הוא היה שם ועזר לי, אני זוכרת שכל פעם שהוא היה רואה עלי שאני עצובה הוא היה מרים אותי כמו כלה זורק אותי על המיטה והינו ישנים כפיות. יחד עם העזיבה שלו חזרו ההצקות של אח שלו ושל הבנות, זה היה פשוט סיוט.

רון

ליאו

(זה איך שאני מדמיינת אותם🥰)