"מתי הוא נלחם?" הסתקרנתי לברר.
הסכמתי למשקה, ללא אלכוהול, משהו למשך הנסיעה הארוכה הביתה. מאק נותן לי מבט מוזר כשאני חוזרת על המסירות שלי אליו לאחר שסרקתי את החדר בפעם השלישית. אני יודעת שזה משמש כאמצעי זהירות. אני יודעת שהארי הלך; יציאה פתאומית מהקהל ההמום וההכרה של המתחרה הייתה די ברורה. אבל אני עדיין שומרת על השפיות שלי.
"הא?"הוא סינן מעל הרעש.
"הארי,מתי הוא נלחם בצורה נורמלית?"
"רוב סופי השבוע, מדי פעם גם במהלך השבוע." מאק כמעט צעק במענה. "בואי לחלק האחורי, שקט שם יותר."
התערבבתי לאורך מאחוריו, מתחמקת מאנשים שלא יכולים לשמור את משקותיהם ביציבות. הרגשתי מוזר להיות מורשה לעקוב אחר מאק דרך הדלת עם התווית, 'פרטי', היא שימשה ככניסה ויציאה של לוחמים מעט לפני הקרב ולבנתיים שוב נדהמתי מהתחושה שאני מסיגת גבול. הליכה קצרה במורד המסדרון הובילה אותנו למשרד מאחור. זה לא יותר מדי גדול, אבל המרחב שומש היטב, שולחן, מחשב, ותיקייה שלא מוחבאת היטב.
"תראי,אם את רוצה לפגוש אותו, אני יכול לסדר משהו, בו."
ראשי הסתובב כל כך מהר שחשבתי שאני כבר חסרת חוליות בצוואר שלי. עיסתי את צווארי מנסה להקל על אי הנוחות. מאק התיישב על יד השולחן, מדפדף דרך הניירת על מנת להחזיר את הנייד שלו שבו יש רק צלצולים של הודעת טקסט.
"עם הארי?" שאלתי, גבותי ירו.
הוא לא הסתכל מעלה, במקום מחטט במגירות הרהיטים.
"כן,אני מתכוון, זה יכול ליהיות מעט קשה." הוא עצר עם עיוות פנים. "הוא לא ממש בחור של אנשים, אבל אפילו אני יודע שהוא חייב לנו משהו בשבילו. מאז שהוא פה,כמות הנשים המופיעות בקרבות הלילה שלו גדלו."
"לא זה בסדר." הנדתי את ראשי.
"בטוח?"אני יכול לומר לו שאת מעריצה. אני יודע ש – ארר." הוא החווה בתחום הכללי שלהפנים שלו, משאיר אותי במבוכה לפני שממשיך. "זה מעט מאיים, אבל הוא בסדר."
"לאתודה."
אני יכולה לומר שהוא עומד לחטט עמוק יותר במשיכה שלי לאחד המתחרים שלו, אז אני מיד שיניתי נושא.
"מהזה?"
הניירת האסופה שיש לו על השולחן, האחד שהרמתי כתוב בכתב יד. מילים ומדי פעם משפטים שלמים משורבטים. על ידי המראה המקומט, זה ברור שלפיסת הנייר הבודדה הזאת ניתנה יותר תשומת לב משאר האחרים. זה נלקח ממני לפני שיכולתי לפענח את הנמען.
"מכתב."מאק ענה בגסות.
אנחה כבדה ננשפה כשהוא שמט את ידיו לאחור במושב המחשב שלו והוצאתי את המושב שממולו.
