רק תעשו את זה.

אורי אח שלי הגדול

קטע קצר על יובל בן השש שמציג מנקודת מבטו הילדותית והתמימה כל כך את העולם שלו, שאורי, 'אח שלו הגדול', תופס חלק כה רחב ומשפיע מימנו.

אורי אח שלי הגדול, הוא הכי חזק בעולם. יש לו המון שרירים, והוא גבוה מאוד. אמא אומרת שהעיניים הכחולות שלו מהפנטות את כולם, במיוחד את הבנות. אורי מרים אותי גבוה גבוה לשמים, עד שאני כמעט נוגע בעננים. אבל רק כמעט. רק עוד קצת... הוא לא אומר שהמשחקים שלי משעממים, ותמיד כשיש לו זמן הוא משחק איתי, בלי להתלונן בכלל.

אורי אח שלי הגדול, הוא מאוד מאוד חכם. תמיד כשהוא חוזר הביתה מבית הספר אמא ואבא מחבקים אותו, ואומרים לי בחיוך: "כשתגדל, תהיה גם אתה חכם וחזק כמו אורי."
כל לילה, לפני שאני הולך לישון, אורי בא אלי לחדר ומספר לי סיפורים. לא כמו הגננת וההורים, את הסיפורים שלו הוא ממציא בעצמו, ואומר לי שהם מהחיים. ןהם באמת הרבה יותר מעניינים.
פעם אחת הוא סיפר לי על מלך אחד, רשע נורא, שהיה מלך שוב ושוב, למרות שהרבה אנשים לא רצו שהוא יהיה המלך. כששאלתי אותו מי זה המלך הזה, ולמה הוא רשע מאוד מאוד, הוא אמר לי שהוא עושה דברים שהנתינים שלו לא מסכימים עליהם, ומגביל אתהיועצים שלו. הוא גם אמר בשקט בשקט, בסוף, שהוא מקווה שאני לא אצטרך לחיות בעולם שהמלך הזה מחליט עליו היה לו שם מוזר, מצחיק.

אורי אח שלי הגדול, הביא פעם הביתה ילדה יפה. כשהם נכנסו הביתה, אמא חייכה חיוך גדול וניגבה דמעה כשאף אחד חוץ מימני לא ראה. שאלתי אותו מי זאת, ואורי אמר: "זאת מור יובלי, והיא חברה שלי עכשיו."
היא אכלה איתנו ארוחת ערב והייתה נורא נורא נחמדה, במיוחד אלי. לפני שמור הלכה, שאלתי אותה: "את ואורי תעשו חתונה גדולה גדולה?" וכולם צחקו. בכיתי, כי לא הבנתי למה הם חושבים שזה מצחיק. כשאורי ראה שאני בוכה, הוא צחק וחיבק אותי, חיבוק חזק, חיבוק של אורי, שרק הוא יודע לתת.
אחר כך, ליד הדלת, כשהיינו רק מור, אורי ואני, אורי נישק את מור, ואז היא אמרה לי בשקט; "אולי נתחתן יובלי, עוד נראה."

אורי אח שלי הגדול, אמר לי שהוא מתגייס לצה"ל. לא ידעתי מה זה, אז הוא הסביר לי שצה"ל זה ראשי תבות של צבא ההגנה לישראל, ושיש שם המון אנשים חזקים וטובים ("כמוך?" שאלתי), ששומרים לנו על המדינה. כמו חיילי הצעצוע שלי שמגינים על השטח שלהם מהרעים. הייתי אז שמח, כי ידעתי שכשאורי שומר עלי ועל המדינה שלנו לא יקרה לנו כלום, ולא הבנתי למה אמא דואגת כל פעם שאורי הולך, אז הסברתי לה שהוא שומר עלינו כמו החיילים שלי.
כשאורי היה חוזר הביתה מצה"ל, הוא היה בוכה בלילה. אמא ואבא היו מחבקים אותו, ומרגיעים אותו, ותמיד כששאלתי מה קרה, הם אמרו שזה; "עניינים של גדולים."
פעם אחת, כשהקשבתי לשיחה של אורי ואבא כשהם חשבו שאני ישן, שמעתי את אורי אומר לאבא: "אני לא מאמין. אני באמת הרגתי אותו. ממש בידיים שלי.'' ופעם אחרת, הוא אמר לאמא: "אם הוא לא היה קופץ להציל אותי, הוא לא היה מת. הוא נהרג באשמתי." ואמא רק חיבקה אותו ושתקה.
פעם אחת, כשאורי בכה בלילה במיטה, קמתי בשקט ויצאתי על קצות האצבעות מהחדר, נזהר שלא להעיר את אבא ואמא. נכנסתי לחדר של אורי, טיפסתי למיטה שלו וזחלתי מתחת לשמיכה. חיבקתי את אורי חזק חזק ואמרתי לו שלא ידאג, שלא צריך לפחד מהרעים ושאני שומר עליו. הוא חיבק אותי חיבוק גדול, ולמרות שהרגשתי את הדמעות שלו, ואת הרעידות בחזה, הייתי מאושר.

למחרת בבוקר, התעוררתי במיטה של אורי, לבד. הארון היה פתוח ומבולגן, והיו הרבה בגדים על הרצפה ובכל מקום אחר בחדר. אמא אמרה שקראו לאורי לבוא מהר לצה"ל, ושלחה אותי לשחק בחדר שלי. שיחקתי עם החיילים שלי, מדמיין שאחד מהם הוא אורי, והוא והצבא שלו מנצחים את כל הרעים!

זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אורי. כששאלתי את אבא שחיבק את אמא כי היא בכתה, איפה אורי, אמא אמרה לי שאורי בעננים עכשיו, ושהוא שומר עלי. פרצתי בבכי ורקעתי ברגלים על הרצפה. אמא נבהלה ושאלה מה קרה.
"אורי הבטיח שאני אבוא איתו לעננים!" נעלבתי והבכי התחדש.
אבא הרים אותי וחיבק אותי חזק, כמעט כמו אורי בלילה ההוא. וראיתי שאמא מחייכת מבעד לדמעות, וזה החיוך האחרון שאני זוכר אותה מחייכת.

אורי אח שלי הגדול, שוכב עכשיו בתוך האדמה. ראיתי איך הכניסו אותו לשם, בתוך ארון חום גדול, סגור במסמרים.
זה קצת מוזר, שאמא אמרה שהוא בשמיים אבל ראיתי שהוא נכנס לאדמה. אז הסבירו לי שהגוף שלו באדמה, אבל שהנפש שלו עלתה לשמיים, ושהוא מסתכל עלי עכשיו. ראיתי את מור בוכה מרחוק, ואת אמא, סבתא, דודה... כולן בוכות. אבל אני הייתי מאושר. כי אורי, אורי שלי, סוף סוף הצליח להגיע לשמיים.