רק תעשו את זה.

אף אחד לרוץ איתו.

היא רצה, מתרחקת מהם, מתרחקת מהחיים. מרגישה את הרוח מכה על פניה, ואת האנדרנלין שפועם בגופה, וגם את טיפות הגשם הדקיקות שמתחילות לטפטף פתאום. אבל כל זה לא מפריע לה לרוץ. והיא רצה, ועוד איך שהיא רצה, שוכחת מהכול, לא חושבת על כלום. היא שומעת קולות, אנשים, מדברים וצועקים, אך לאט לאט הכל נעלם, וכל מה שיש בראשה הוא להמשיך לרוץ. וזה בדיוק מה שהיא רצתה. להמשיך לרוץ, לשכוח מהכל.
כשהיא מגיעה לשם, היא מטפסת על העץ שלה, ומשם על גג המבנה.
היא מחבקת את ברכיה ומתחילה לבכות. בגלל המילים, המילים הקשות שהוא הטיח בה, המילים שהיו האמת. הן ננעצו בה כמו חיצים, מראות לה כמה היא השתנתה. בגלל שלא היה לה למי לרוץ לאחר מכן, על כתפו של מי לבכות. כי הוא, הוא שהיה המשענת שלה, העמוד שלה, החזק, שתמיד עומד איתן, נפל עליה פתאום, מניח על כתפיה את כל הנטל שהעבירה אליו.
היא עדיין מתנשמת בכבדות, בעוד הדמעות זולגות על פניה. היא מחכה לתחושת הידיים החמימות הנחות על מותניה, מחבקות ומרגיעות. אבל לא, אין שם אף אחד. עכשיו היא לבד. אף אחד לא דואג לה, אף אחד לא יודע שהיא שם, כי לאף אחד זה לא אכפת. או לפחות זה מה שהיא חושבת. היא מקציבה לעצמה את הנשימות, כמו שהוא עושה כשהיא באחד מהתקפי החרדה שלה, כי היא בדיוק באחד כזה. היא מדמיינת שהיא מדברת איתו בראשה.
היא משאירה את הראש על הברכיים, בשעה שהכאב והבדידות ותחושת הנטישה מכרסמים בתוכה, וגם בשעה שהיא נרגעת כמעט לגמרי. וכשהחושך יורד, היא עדיין שם לבד. היא יודעת שהיא לא תוכל להישאר שם עוד הרבה זמן, שעוד מעט היא תצטרך לחזור הביתה, לפני שיתחילו לחפש אותה, ולהתנהג כאילו הכל רגיל, כאילו לא קרה כלום. לפחות עוד נשארה לה קצת תקווה, שמישהו יחפש אותה.
אבל זה לא קורה, ובלית ברירה בסוף היא קמה, מתנערת משמיכת האפלה ויורדת מהגג בקפיצה קלילה לעץ, למטה. היא מתחילה לרוץ לביתה. כשהיא מגיעה מתנשמת, היא נזכרת שהדברים שלה נשארו בבית הספר. לא נורא, גם ככה לא היה שם כלום חשוב. היא דופקת חרש על הדלת, וכשאף אחד לא פותח לה היא נאנחת ומקיפה את הבית. היא מטפסת על העץ ונכנסת מהחלון של חדרה.
היא נשכבת בשקט על המיטה, וקמה רק לנעול את הדלת של החדר כשנשמעים קולות מהכניסה. היא לא רוצה לדבר כרגע עם אף אחד, חוץ מימנו. קשה לה לעקל שהוא כבר לא שם. הדמעות מתפרצות שוב, בחוזקה, כמו קודם. היא לא מצליחה לעצור אותן, לא מצליחה להתגבר עליהן. לא רוצה להתגבר עליהן.
כשהיא יוצאת בסוף מהחדר לאכול משהו, היא רואה שהכל נשאר כרגיל, אפילו שמבחינתה קרס העולם. היא מחייכת קלות לאמא שמחייכת אליה, ומקווה שהיא לא תשים לב שמשהו שונה.
אבל אולי בכל זאת, במקום כלשהו בליבה היא רוצה שישימו לב, שישאלו מה קרה, אבל המשאלה הקטנה הזאת לא מתממשת, והכל נשאר כרגיל. השגרה נשארת כמו שהיא, רק שעכשיו אין מישהו שיעבור את זה איתה. עכשיו היא לגמרי לבד.
היא שונאת את אותם אנשים, שמתעלמים מימנה, שמתנהגים כרגיל. הם משווים את חייהם לשלה, אבל הם לא יודעים מי היא עברה. מה הסיפור שלה. הם מתנהגים כאילו הם עברו המון, ומספרים לכל מי שרוצה לשמוע, אבל אם חס ושלום הוא מנסה להגיד משהו על עצמו- מה פתאום הוא מתבכיין, אז אפשר לחשוב, התעללו בו כל החיים, הרבה יותר חשוב שנשברה לי הציפורן! זה פשוט מגעיל שיש אנשים שזה מה שהם חושבים.
חבל שזה מה שהיא מרגישה. בעצם, יותר חבל שזה נכון. היא באמת לבד.