-
נכנסתי לחדר האמבטיה מנגבת בעזרת השרוול שלי שאריות דמעות מפניי. הרגשתי מרוסקת לגמרי. לא האמנתי שנתתי לוויליאם לנצח אותי ככה ופשוט נכנעתי וסיפרתי לו. הייתי צריכה להמשיך לשתוק.
כל גופי כאב משום מה כרגע והדמעות זלגו מידי פעם מעצמן. לא היה לי חשק אבל ידעתי שאני חייבת להתקלח.
נאנחתי בקול, שומעת את ההד חוזר אליי מקירות חדר האמבטיה. התקדמתי לאמבטיה, ופתחתי את זרם המים החמים. רגע לאחר מכן פניתי לחפש במגירות סבונים, נרגעתי כשראיתי שכל המגירות מפוצצות במוצרי מקלחת. משום מה זה גרם לי להרגיש טוב יותר.
חיטטתי בן הבקבוקונים ומצאתי סבון בריח וניל קינמון. הרגשתי שזה הריח שאני צריכה עכשיו, אז ניגשתי לאמבטיה ושפכתי מעט סבון כדי שיעלה קצף. אחרי כמה רגעים כל החדר כבר הריח כמו וניל קינמון והתענגתי כל רגע מהרגיל הזה.
התיישרתי במקומי והורדתי מעצמי את החולצה ואחרי רגע התחלתי להוריד גם את המכנס אבל אז נעצרתי באמצע וקפאתי במקומי.
הרגשת אימה הציפה אותי בכל חלק בגופי. "לא." לחשתי באימה. "למה עכשיו." הוספתי והצמדתי בכוח את כף ידי אל פי, מונעת מעצמי להגיד עוד משהו נוסף.
דמעות הציפו את עיניי והחלו לזלוג בקצב בלתי פוסק. אסור שוויליאם יידע מזה, אסור שמישהו בכלל יגלה.
איזה מזל שאני כאן ולא בבלרטון, יהיה יותר קל להיפתר מהבגדים ואף אחד לא ישים לב לשום דבר. אף אחד לא יגלה.
אם מישהו יידע מזה, ההכתרה תבוטל.
סגרתי את ידי לאגרופיי בכוח, אני לא אגלה שום דבר לוויליאם.
~•~
היה קל להגיד ששום דבר לא יתגלה או שאני לא אגיד שום דבר לאף אחד, היה לי קל להגיד את זה כשמשום מה עדיין לא התחלתי להרגיש את תופעות הלוואי הרגילות שלי. אבל כשהתחלתי להרגיש אותן אחרי שיצאתי מהאמבטיה והתלבשתי בבגדים נקיים, אז הרגשתי לפתע שזה יהיה קשה יותר ממה ששיערתי.
התחלתי לחוש בחילה, ידעתי שזה רק הולך להתחזק, ומעבר לבחילה הופיע גם כאב ראש, הכאבים הרגילים בבטן וחולשה עזה שמלווה ברעד. שנאתי את זה, הרגשתי חולה.
אם וויליאם יביא לי משהו לאכול אני אקיא אותו ואז הוא עלול לחשוב דברים לא נכונים. עצמתי את עיניי בכוח ונאנחתי. הכל בסדר. הכל בשליטה, לא נורא, תאכלי ותקיאי בשקט, את תסתדרי.
משום מה כל הסיטואציה הזאת גרמה לי לגעגוע עז לליסין, זה הזכיר לי אותה וגרם לי לחשוב על מה שהיא הייתה אומרת לי במצב הזה.'את לא צריכה לפחד, תהיי אמיצה ותגידי לו.' הלוואי והכל היה פשוט כמו פעם, הלוואי ולא בזה היו תלויים החיים שלי.
הלוואי וליסין הייתה כאן, חיה. ככל שעבר יותר זמן פחדתי יותר מכך שיכול להיות שהיא כבר אינה בן החיים. אדוארד יכל לעשות את זה ואז להגיד לי שהיא בסדר רק כדי להתעלל בי.
ניסיתי לא להפסיק לקוות לכך שאמצא אותה, לא משנה מה קרה לה, כך או כך אגלה את זה.
נקמתי בשבילה ובשביל אמליה, שאף אחד לא היה שם כדי להגן עליהן. חלמתי על כך שאני שוב נפגשת איתה.
