זה מוקדש לכל אלה שנלחמים בדם
ובכאב לכל אלה שנלחמים בסתר
זה בישבילכם
"שי קומי כבר אנחנו נאחר בגללך" זאת היתה אחותי הקטנה, "דיי תני לישון קרציה" אמרתי, "זה היום הראשון של הלימודים ואני בכיתה ט' זה חשוב" "זה לא חשוב כל כך כמו שנראה לך" אמרתי.
"פשוט קומי כבר" היא אמרה ויצאה מהחדר. כמו שאפשר לראות אני ואחותי שונות ממש
היא חרוצה ושקדנית, הבת המושלמת במשפחה, למרות שהיא קטנה ממני בשנתיים אפשר לראות שהיא המוצלחת בינינו.
ההורים שלי קיוו שתיהיה להם בת בכורה ומוצלחת שתקדם את שמם הטוב של משפחת ניילס, אבל לצערם, הם קיבלו אותי.
קמתי מהמיטה סוף סוף אחרי התארגנות זריזה כבר ההיתי מוכנה, לבשתי מכנס ג'ינס ארוך וחולצה לבנה עם מחשוף קטן ונעלי נייק לבנות, בסך הכל בייסיק.
בניגוד לאחותי שהיתה מתארגנת שעות על המראה שלה אני ההיתי מתארגנת תוך חמש דקות ולא טורחת יותר מידי בלבוש שלי.
ירדתי למטה, אמא כבר הכינה את האוכל ושתתה את הקפה היומי שלה "בוקר טוב" אמרתי "בוקר" השיבה אימי.
לי ולאמא שלי לא בדיוק היתה מערכת יחסים טובה, תמיד היו בינינו הרבה חילוקי דעות וריבים אבל לפעמים גם הסתדרנו, זה אומנם קרה לעיתים רחוקות אבל זה קרה.
"בוקר טוב ילדות שלי" אמר אבי, אבא שלי
ואני ההינו דומים מאוד יותר באופי מאשר היופי.
שנינו לא ההינו טיפוס של בוקר ההפך מאמא שלי ,הינו מסכימים כמעט על הכל והיה לנו הרבה תחומי ענין דומים.
"בוקר טוב אבא" אמרתי הכנתי לי תה נענע
והתישבתי בשולחן הקטן ליד הספה, "אל תשכחי לקחת איתך את האוכל ולשם שינוי תכנסי לשיעורים שלך את בת 17 תגלי קצת אחריות" גערה בי אמא.
"בסדר" אמרתי, ידעתי שלהתווכח איתה זה לא צעד חכם היא תמיד מנצחת בוויכוחים טוב מה אפשר לצפות מעורכת דין.
יצאנו מהבית ונכנסו למכונית בזריזות
השעה היתה 7:55 כשהגענו בזכות אחותי כמעט אף פעם לא ההיתי מאחרת.
הורדתי את אחותי בביהס שלה שהיה לא רחוק משלי אבל עדין לא למדנו ביחד והודתי על זה בליבי היא היתה קרציה וחנונית ברמות אבל עם זאת חברותית, חברותית מידי אם אתם שואלים אותי.
לפני שנכנסתי לכיתה זרקתי את האוכל,
הרגל מגונה שהיה איתי כבר שנה שלמה.
נכנסתי לכיתה וכמה לא התפלאתי לגלות שהשולחן האחורי שמור בישבלי.
כולם כבר ישבו בזוגות וכמו כל שנה ישבתי לבד בסוף הכיתה שולחן מצד שמאל, המקום הקבוע שלי.
השיעור התחיל כמובן "באיך היה החופש" כמו כל תחילת שנה אחרי שהשיעור סוף סוף
הסתיים הלכתי לקפיטריה לא בישביל האוכל כמובן, אלא בישביל אדל החברה הכי טובה והיחידה שלי.
אבל היא לא הגיעה מסתבר שהיא חולה אז נאלצתי להיות לבד, אבל להפתעתי מי שהוא קרא לי הסתובבתי לראות מי קרא לי.
הופתעתי לגלות שזאת לינוי, אני והיא לא הסתדרנו כל כך טוב, הסתכלתי לאחור כדי לוודא שהיא קרא לי ולא למי שהוא אחר.
"כן שי את, בואי שבי איתנו" כשהבנתי שהיא באמת מדברת אלי ניגשתי אליהן.
"היי איך היה החופש?" שאלה לינוי
"בסדר איך שלך" וואו מעולה ההיתי בהמון מקומות השנה" לינוי היתה ילדה די עשירה
ממשפחה עמידה וטובה ובנוסף לכל העא היתה פופולרית ממש.
"תאכלי איתנו" לינוי אמרה והביאה לי חתיכת עוגה "לא תודה אני לא רעבה" אמרתי,
"האמת שעדיף לך לא לאכול השמנת קצת בחופש הזה" היא צחקה והשפוטות שלה צחקו איתה.
"אני חייבת ללכת יש לי שיחה חשובה" שיקרתי כדי לברוח רחוק מהן וכמה שיותר קרוב לשירותים, "אוקיי ביי" אמרה לינוי.
הגעתי אל השירותים ולמרות החוק שלי:
"לעולם לא להקיא בבית הספר"
הקאתי את התה של הבוקר ועוד מיצי מרה.
שנאתי להקיא אבל הפעם זה לא היה מרצון זה היה רפלקס, החרדה שלי היתה מתבאטת גם בהקאות ואחרי "התקרית" עם לינוי זה פשוט קרה.
באותו רגע לינוי והחברות שלה נכנסו וצילמו אותי מקיאה כאילו חיכו לרגע הזה שאקיא, כי הן ידעו איך זה יראה כשאני מקיאה אחרי מה שהיא אמרה.
"ידעתי שאת אנורקסית מגעילה" זאת היתה לינוי היא צחקה וצילמה אותי.
למזלי הצלצול הגואל נשמע והן הלכו, כמובן לא לפני עוד כמה בדיחות על חשבוני ועוד כמה תמונות לאוסף שלהן.
ההיתי בן אדם חרדתי והתקרית הזאת בהחלט גרמה להרבה הקאות, ישבתי על רצפת השירותים עם טעם של קיא וכישלון, ואלה חברים היו חיי.
זה הסיפור הראשון שלי תודה לכל מי שקורא אני אעריך ממש אם תגיבו🩷
YOU ARE READING
מכורה
Romansaשי נערה בת 17 שמתמודדת עם קשיים בחייה שמובילים אותה להרס עצמי ונגאלת על ידי זה ששנאה יותר ⚠️מכיל⚠️ הפרעות אכילה פגיעה עצמית והתעללות שפה בוטה אם זה עלול להוות למי שהוא טריגר עדיף שלא יקרא.
