~אותיות🦋~

•2• - גשם, כאן לעכשיו/ סיפור קצר

היוש! ⁦⁦(⁠✯⁠ᴗ⁠✯⁠)
אז היום בפרק יש סיפור קצר שכתבתי בחודש נובמבר (ב-5.11.23) במהלך אתגר לכתוב כל יום בהשראת מילה ספציפית, ואת הסיפור הזה כתבתי בהשראת המילה מים💧.
אגב את התמונה של הפרק יצרתי באפליקציה Canva וזה יצא ממש חמוד אז תציצו בה ⁦(⁠✿⁠^⁠‿⁠^⁠)⁩

++++++++++++++++++++++++++++++++

*גשם, כאן לעכשיו* 🌧️

''קחי אותי לגשם''
הוא אמר בקולו הצרוד מרוב שתיקה ושינה.
''עומר, אתה-''
היא פותחת בדברים ומיד נחתכת.
''קחי אותי לגשם, נועה. אני רוצה להרגיש את העננים בוכים עליי''
חיוך מותח את שפתיו היבשות והוא מחניק שיעול.
''עומר, אתה והשטויות שלך''
היא מצחקקת לרגע, עיניה מתגלגלות, ואז שואלת
''אתה באמת מסוגל לצאת עכשיו?''
''כ-כן''
קולו נפלט אחרי מאבק קצר ועיניו מוסתות לדלת, מתחננות, מדמיינות את הבריחה הגדולה.
''איך תעבור לכיסא הגלגלים, בבוקר בקושי הצלחת לשבת במיטה''
היא מנסה להזכיר לו שהוא לא כל-יכול עוד.
הוא מסדר את עצמו לרגע, מנסה להזדקף במיטה, ואז משכנע אותו ואותה:
''אני אסתדר. רק בואי נעשה את זה מהר, עוד מעט המורפיום יפסיק להשפיע ואני כבר מתחיל להתעייף''.
היא מהרהרת, מהססת.
היא רואה את העור החיוור, הרזון וסימני הכאב בתור קמטים על מצחו וכיווץ גבותיו.
היא רואה את עיניו נלחמות להישאר פתוחות, את מחשבותיו נעות לאט, איך הוא קצת מטושטש ומעט מבולבל.
היא רואה את הרעד כשהוא מנסה להתיישב לאט על צד מיטתו ואת אצבעותיו לבנות ממאמץ כשהוא אוחז חזק במעקה ודוחק בעצמו להתקדם מעט קדימה, לעבר החופש.
היא מבינה, הוא לא מתכוון לוותר.
הוא הולך להגיע לגשם.
היא ממהרת אליו, אוחזת בעדינות במסגרת גופו השברירי, מנחה אותו לתוך כיסא הגלגלים.
היא עוטפת אותו בשמיכת צמר עבה, חובשת כובע צמר על ראשו ועל שערו הכהה הדליל, פורסת מעליו מעיל אטום למים.
עם כל שכבה שמכסה אותו עיניו נוצצות, הוא מתרווח כמו בכורסת מלכים, נלהב כמו ילד בדרך לפארק שעשועים.
היא מגלגלת אותו החוצה לרחוב.
הגשם חלש כמו ממטרה, קליל ורך, אבל הם לא שמים לב. 
במצבו כל חוויה מוערכת הרבה מעבר למה שהיא,
כל מעט כמו הרבה, כל נחיל כמו מפל, כל שלולית כמו בריכה.
גבותיו רפויות, טיפות קרירות משובצות על ריסיו.
היא חושבת איך סוף סוף עיניו הבהירות רטובות ממים מתוקים ולא מלוחים.
ידיו העדינות מושטות קדימה, כל טפטוף שנוחת עליהן מרגש אותו כמו קסם.
הוא חי. ממש חי.
היא חושבת איך תוך ארבעה חודשים ואבחנה אחת הוא הזדקן, התבגר והצטמק והתכווץ לתוך המילים ההן.
היא לא רוצה להגיד לו שחוזרים פנימה, למיטה חמה ונוזלים ומנוחה.
לא רוצה לגרום לברק שבעיניו להיעלם, לרגע האושר להסתיים, לא רוצה להיות אותו השעון המראה חצות שמפסיק את המסיבה.
לא רוצה להרוס את הרגע החולף שבו הוא מרגיש אדם, מרגיש עומר, מרגיש חי ונועז וחצוף וחשוף, מרדני.
טיפה פחות חולה סופני.
הרוח מתחזקת, גופו מעט רועד ואפו אדום מקור.
היא מכניסה אותו לבית,
בית החולים-סוהר-נופש-הוספיס שלו, שלהם.
על המיטה, בלי כל השכבות, הוא שוב נראה לה כמו גוזל, גור פגיע.
לא קיבל זכות להפוך לפראי.
היא מנסה לזכור שהוא כאן, ממש כאן, והרי זה כל מה שהיא רוצה.
שיהיה לו טוב עד שיגיע השקט, עד שתתחיל אצלה הסערה.
היא נזכרת איך בהתחלה רצתה שהוא יהיה ההפך ממים, שלא יזרום עם הזרם, שלא יהיה הסטטיסטיקה, שילחם.
עכשיו היא מתפללת שהוא ישלים עם העתיד הקרוב וינזל כמו מי מפל, שלא יבזבז את זמנו המועט במאבק.
אצבעותיה נעות על מצחו, למעלה ולמטה, עדינות וחמימות כנגד עורו.
היא עצמה לא בטוחה את מי הן מנחמות יותר.
''אז מחר הולכים לאגם?''
היא שואלת בחיוך מהול בעצב, מלפפת סביב אצבעותיה את קצוות שיערו שברחו מכובע הצמר וכעת רטובים.
''א-אל תגזימי.''
הוא עונה בקול שביר, שפתיו יוצרות מילים ועיניו עצומות.
ראשו כבר מוטה לצד על הכרית, מכין את עצמו לשינה הטובה והחומלת.
''אוקיי. תישן טוב. מחר נעשה לך אגם באמבטיה.''

++++++++++++++++++++++++++++++++

מחכה לשמוע מה דעתכם! •⁠ᴗ⁠•
ניפגש בפרק הבא! ⁦⁦⁦⁦☆⁩⁦•☆⁩