‏עקשנית שלי ספר שני בסדרה

פרק 11

דנה

איזה מזל שהבחורה הזאת הגיעה בדיוק בזמן,חשבתי שאני עוד שנייה מתעלפת שם.
הגוף הדפוק שלי לא מסוגל להיות דקה שלמה לידי מארק בלי לרצות לגעת בו.
אוי,איזה סיוט זה!
מה לעזאזל ‏הבנאדם הזה עשה לי לגוף?!
‏למה אני כל כך חושקת בו?
פאק!
הטלפון שלי התחיל לצלצל לפתע, פתחתי את תיק ‏הצד שלי והוצאתי ממנו את הנייד.
שמו של רוס הבהב על המסך.
"רוס,אני בעבודה. משהו חשוב?" שאלתי.
"‏אאוץ ׳, ‏מה זאת הגישה הזאת על הבוקר,יקירה? מי זה שהעז לעצבן אותך?" הוא עונה בטון משועשע.
נאנחתי בשקט,מביט מעבר לכתפי בשביל לבדוק שמארק לא עקב אחרי במקרה.
"אפשר לומר. אז מה קורה?" שאלתי אך מדי פעם שלחתי מבט לאחור.
"אז חשבתי לעצמי ‏אולי תרצי לצאת לאיזה סרט היום בערב ואחר כך נלך לאיזה בר נחמד" הוא שאל בטון מלא תקווה.
האמת שזה יכול להיות דווקא מושלם,קצת לרענן את הראש.
"אין לך עבודה במקרה?" התגרתי בו קצת.
"אל תזכרי לי אפילו! אני מנסה לשכוח שבכלל חזרתי לכאן" צחקתי בשקט.
"מבינה אותך. אז לאיזה סרט נלך?"
"יש איזה סרט אהבה עם זאק אפרון ההורס הזה. מה אומרת"
"הכי כן שיש!" עניתי בהתרגשות.
אני מתה על זאק אפרון.
"אז קבענו בשבע. תהיי מוכנה,מותק!" הוא אמר וניתק את השיחה.
החזרתי את הטלפון לתוך התיק,חזרתי לעבוד וניסיתי כמה שיותר להתחמק ממארק.

.................

מארק

אני מרגיש כמו ‏סטוקר עלוב.
אפשר לומר שאני יושב באוטו כבר יותר משעתיים ורק מחכה לרגע שדנה תרד מהדירה שלה.
‏אצבעותיי מטופפות על ההגה,מרוב רצון לעשות משהו איתן,בזמן שעיניי לא עוזבות את הכניסה של הבניין שלה.
אני אפילו לא מבין מה אני באמת עושה כאן ולמה.
אני חושב שאני מתחיל להשתגע כמו סטפן.
עזבתי את ההגה,נשכבתי לאחור על משענת הכיסא והנחתי את זרועי על עיניי.
נאנחתי בקול,"מה לעזאזל אתה עושה?" שאלתי את עצמי בקול.
רגע לאחר ‏מכן נשמע ‏צפירה של אוטו,הזזתי את זרועי מעיניי וראיתי את דנה יוצאת מהבניין.
היא מהרה ל‏מרצדס אפורה,עקפה את הרכב לצד הנהג ונכנסה פנימה.
לאיפה את הולכת? ועם מי?
החלפתי הילוך,לחצתי על גז ונסעתי אחריהם.
אחרי 30 דקות של נסיעה,הגענו לבית הקולנוע.
חניתי רחוק ‏יחסית מהם בשביל שדנה לא ‏תקלוט אותי,הרמתי את ‏כובע קפוצ'ון שלי על ראשי ויצאתי מהרכב.
דנה פתחה את הדלת שלה ויצאה מהרכב.
היא לבשה מכנסי ‏ג׳ינס כחולים ‏כהים עם חולצת בטן בצבע לבן ועל זרועה ‏ז׳קט שחור.
הבחור שיצא אחריה מהרכב היה לבוש ‏בטרנינג.
תלבושת מוזרה בשביל ללבוש לדייט,אם זה דייט בכלל.
כשהם נכנסו פנימה,הלכתי אחרים אך לא הייתי קרוב כל כך.
ניסיתי לשמוע איזה סרט הם הולכים,שהבנתי הזמנתי גם אני וקניתי בקבוק מים קרים כי הרגשתי שחם לי.
דנה צחקה ממשהו שהבחור אמר וזה גרם לי עוד יותר להרגיש כעס.
למה לעזאזל מפריע לי שהיא צוחקת ממשהו שהוא אמר? ושלא נדבר על איך שהיא מתנהגת איתו,היא נינוחה ושמחה.
מי הוא בשבילה?
מה הייתי נותן שהיא ‏תהיה איתי ככה.
לאחר מספר דקות הם נכנסנו לאולם,ישבו במקומות שלהם בזמן שאני ישבתי שלושה שורות ‏מאחוריהם.
נשכתי טיפה בשביל שלא ‏ישימו לב אליי,כי הייתי גבוהה מאוד.
כשהסרט התחיל לא הייתי מסוגל לנתק את המבט מדנה,אפילו שרק ראיתי את שיערה,עד לא הייתי מסוגל.
הייתי חייב לגלות מי זה הגבר שהייתה,הוא היה אצלה גם באותו ערב.
הם זוג? חברים? או סתם מכירים?
או שם בכלל בדייט? רק המחשבה על זה עושה לי רע בגוף.
לפתע הבחור רוכן לעבר אוזנה ולוחש לה משהו.
אני מתרומם טיפה אפילו שאני יודע שאני לא אשמע כלום המרחק הזה.
משהו בי רוצה לקפוץ מעלה הכיסאות,לתפוס אותה ולהוציא אותה מכאן כמה שיותר מהר אלי הבית.
ומה אז תעשה?
הקול בראשי שאל.
כן מה בדיוק אני יעשה? היא רק המזכירה שלי,למה אני בכלל חושב לקחת אותה איתי הבית.
פאק.
אני באמת ‏משתגע סופית.

...............

אחרי הסרט דנה והבחור פרשו לבר נחמד כמה רחובות מבית הקולנוע.
הם התיישבו על הבר,בזמן שאני בחרתי לשבת בפינה ‏החשוכה ורחוקה אך לא יותר מיד.
דנה מערבבת בעזרת הקש את הקוקטייל שהיא שתתה,אך היא בקושי נגעה בו מהרגע שהם ‏הגיעו לפה. ‏כאילו היא חושבת על משהו או אולי על מישהו.
צד שפתיי ‏מתרומם קצת לחיוך.
אין מצב שהיא חושבת עלי,אבל בכל מקרה זה משעשע אותי שהיא בקושי מקשיבה לבחור שיושב לידה.
לאחר כמה דקות אני מחליט לבסוף להתקדם לעבר הבר כשאני מתיישב כמה כיסאות מהם.
"אז למה את נשארת שם? אני באמת לא מבין אותך,מותק" הבחור אומר בטון מיואש לעבר דנה.
דנה לוקחת שלוק ‏מהקוקטייל שלה,מרימה את ראש לעבר הבחור ועונה. "כנראה בגלל שנוח לי או שאולי בגלל שלא בא לי לעזוב את מרי. אני לא יודעת" היא מושכת בכתפיה.
"אם לי זה היה קורה,לא הייתי מסוגל להביט על הבוס שלי מרוב בושה." דבריו גרמו לי להרים גבה.
למה שהיא לא תוכל להביט בי? ומה בדיוק קרה?
עשיתי משהו שהיא לא מסוגלת להביט בי?
אני מנסה לחשוב על מה עשיתי או אמרתי שגרם לו לומר לה משפט כזה.
אבל שום דבר לא עולה לי.
"אתה מוכן להוריד את הקול?! אני לא רוצה ‏שמישהו ישמע אותנו" דנה לוחשת לו בלחץ.
מה את מסתירה בדיוק,מלאכית?