אקדמיית מייקלסון-פנטזרומנטיקה

פרק ראשון

הם תפסו אותי לפני 620 יום. החברים היחידים שהיו לי מתו.
אין לי מושג איפה אני.
אני מפחדת. כל כך מפחדת שאפילו לא ניסיתי לברוח. כבר עברו 14,880 שעות מאז שראיתי בני אדם שהם לא אני.
"עוד מעט את תמותי," הם אמרו לי.
"הלוואי שתירקבי כאן לנצח," הם הוסיפו.
אני רק יודעת שהחברים שלי מתים. אני לא זוכרת הרבה. אני יודעת שהם תפסו אותי וצרחו עלי קללות בשפה שאני לא מבינה.
הגעתי לכאן אזוקה כשהוסעתי על ידי אדם שלא הכרתי.
הזיכרון האחרון שלי הוא שהייתי כבולה לכיסא במשך 17 שעות 24-1 דקות עד שהגעתי לכאן, או כפי שהם מכנים את המקום
הזה, נקודת בטא. עד אותו יום חשבתי שאני בטוחה, מוגנת,
אבל כנראה שטעיתי.
כל חיי הסתתרתי וברחתי אבל הם הצליחו למצוא אותי.
אף אחד לא היה אמור לדעת על קיומי, אבל הם ידעו.
בכל רגע, זווית קטנה מאוד של חופש תופסת אותי. אני מרגישה את השאיפה לשחרר את עצמי ממעצורי הזמן
עכשיו הכל כל כך רחוק ומאיים. אני פוחדת.
יום אחד אני מבטיחה שאברח מהתא הנוראי הזה.

החושך כיסה הכל. אני כבר לא זוכרת את תחושת השמש על עורי. זיכרונות של השמש השוקעת אל האוקיינוס, הציפוריםהמצייצות, והעלים שעפים ברוח החזקה של הסתיו.

קוראים לי קלייר מייקלסון, ואתם בכלל לא יודעים מה עברתי.
מאז שהייתי קטנה, החיים שלי היו מלאים באובדן ובכאב.
ניסו לאנוס אותי כשהייתי קטנה, הוריי מתו בתאונה זמן קצר לאחר מכן. לפחות זה מה שאמרו לי המשטרה.
אני לא מאמינה להם. הם ניסו לקחת אותי לבתי אומנה, ברחתי.
החברים היחידים שהיו לי, המעטים שהצלחתי ליצור , נפלו קורבן לאנשים שידעו על קיומי ויכולותיי המיוחדות.
יש לי יכולת קסומה שמתגלה כאשר אני מגיעה לגיל 16.
אף אחד לא יכול להרוג אותי עד שאגיע לגיל .17 הם יודעים את זה, ולכן הם מחזיקים אותי כאן, מנסים להרחיק אותי מהעולם,
מנסים למנוע ממני לגלות את מלוא עוצמת יכולותיי .
הזמן אוזל. אני יודעת שעליי להחזיק מעמד רק עוד קצת. עוד 60 ימים, ואני אהיה בת 16.
אני לא יודעת מה יקרה אז, אבל אני חייבת להאמין בכל ליבי שזה יביא איתו תקווה חדשה .
עם כל נשימה שאני נושמת אני מרגישה שהמקום הזה נהיה יותר ויותר מוכר.
החדר שבו אני כלואה הוא תא קר ואפלולי. קירותיו עשויים בטון חשוף, אפור ומאיים, עם מעט מאוד אור שחודר דרך חריץ קטן בדלת המתכת הכבדה . הרצפה מכוסה בשכבה דקה של לכלוך ואבק, ואין בו שום רהיט פרט למזרן דק ומרופט שמונח בפינה.
לילה אחד , בזמן שישנתי,שמעתי את רעש דלת המתכת שנפתחת.
אור קלוש חדר לתא שלי , והצללית של אדם עמדה בפתח. פחדתי.
ידעתי שלא הייתי צריכה לפקוח את עיני אבל הסקרנות גברה עלי.
הוא נכנס פנימה, גבוהו היה פי שתיים מגובהי, הוא נראה כמו מפלצת מהסיוטים הכי גרועים שלי ,חשבתי בראשי.
עורו היה חיוור ומבחיל, עיניו היו כהות וריקות , ובתוכן נראה רק שנאה טהורה ואכזריות מטורפת.
"קומי," הוא נהם עלי בקול קר ואכזרי, "יש לך מזל היום כלבה מסריחה, קיבלת תוספת."
הוא זרק לעברי פיתה יבשה שהתרסקה על הרצפה שלידי . עיניו צפו בי במבט קר וחסר רחמים, ואז הוא הסתובב ויצא מהתא, נועל את הדלת מאחוריו. הרעב קרקר את בטני, אבל התחושה
הייתה מרה ורעה כל כך .
הפחד הכאב והשנאה אליו ואל חיי רק התעצמה.
הימים חלפו בין רגע והפכו לשבועות. הזמן המשיך לזחול קדימה, כל דקה נמשכת כנצח. כל יום נעמדתי מול הקיר המבריק שבתא, מנסה לראות השתקפות של עצמי. הפנים שלי היו חיוורות, העיניים שקועות וחסרות חיים, עמוק בפנים הרגשתי נצנוץ קטן של תקווה בלתי נכנעת. באחד הלילות, בעודי שקועה במחשבותיי, שמעתי שוב את דלת המתכת נפתחת. האיש המפלצתי נכנס שוב. הפעם, הוא לא הביא אוכל. הוא רק עמד במרכז התא, מביט בי במבט קר ומרושע. "תסתכלי עלי," הוא אמר בקול גבוהה ומאיים. "אני הסיוט הגרוע ביותר שלך. אני כאן לוודא שאת לא תזכי לראות אור יום לעולם."
הוא התקרב אליי, והנשימה שלי נעצרה בין רגע. פחדתי כל כך ממנו, ידעתי שהם מנסים להפחיד אותי, לגרום לי להרגיש חלשה אבל כאבי הבטן שהתחילו היו נוראיים. פחדתי כל כך שרציתי להקיא ואז נזכרתי שלא אכלתי שום דבר במשך שמונה ימים שלמים. לא היה לי מה להקיא.
הוא יצא מהתא שלי, והשאיר אותי לבד בחושך. הייתי חייבת להמשיך למצוא תקווה בתוך התא החשוך.
באחד הימים, כשהייתי קרובה לייאוש מוחלט, שמעתי קולות מרחוק. הם דיברו עליי, "היא לא תשרוד את זה," שמעתי את אחד מהם אומר. "היא לא יודעת איך להשתמש בכוחותיה היא לא תהווה איום" אני תוהה מאיפה הם יודעים עלי כל כך הרבה ואיך הם ידעו איפה אני. הזמן אוזל. אני יודעת שעליי להחזיק מעמד רק עוד קצת. עוד 90
ימים, ואני אהיה בת 16.