כתיבות שלי😍✨😝

קטע - משונאים לאוהבים - פרק 1😝

טריגרים- שפה בוטה ואלימות

נקודת מבט - אוליביה

"שיהיה לך יום טוב." בירכה אותי אמא שלי כשהגענו לבית ספר.
"תודה אמא." השבתי לה בחיוך.
"שמרי על ע-" אמא שלי התחילה להגיד אך ילד קטע אותה בכך שהוא רץ מהר כל כך עד שהוא כמעט הפיל אותי.
הזעפתי פנים. ואמא שלי עשתה פרצוף שאמר מה זה היה?

רצתי אחריו לתוך מבנה בית הספר וכשהגעתי אליו תפסתי בזרועו השירירית, "תגיד לי? יש לך בעיה או מה?! כמעט הפלת אותי!"
"אוי." לעג הנער וגילגל את עיניו. "כמעט הפלתי אותך? אני כל כך מצטער." גיחך והוציא לי לשון בלגלוג.
הרגשתי שכעס בעבע בקרביי ובעטתי ברגלו של הנער, מה שגרם לו לאבד שיווי משקל. הוא הזעיף פנים.
אחר כך, רצתי אליו ותפסתי בצווארון חולצתו ודחפתי אותו על הלוקרים. "מה יש לך לעזאזל?!" צעקתי עליו. "נפלת על כל הראש? יכולת לפצוע אותי!" סובבתי את מבטי הצידה כך שלא אצטרך להסתכל עליו ושילבתי את ידיי על חזי.
אך לפתע, הרגשתי לפיתה בשתי זרועותיי שהכריחה אותי להסתכל עליו. הזעפתי את פניי, צמצמתי עיניים לכיוונו וכיווצתי גבות בכעס.
אני שונאת אותו!
.
.
.
.
"פסססט." חברתי לכיתה שיושבת איתי בשולחן סימנה לי להסתכל עליה.
כשהפנתי את מבטי אליה, היא שאלה בלחש, כדי שהמורה לא תתפוס אותה מדברת באמצע השיעור, "מה קרה במסדרון עם הילד ההוא?"
"כלום." השבתי והרגשתי שזעם מתפשט בקרביי.
אני שונאת את זה שאני מוצאת את המוח שלי חושב עליו.
"בטוח?" היא שאלה בלחש ועיוותה את פנייה בדאגה.
"כן." הנהנתי.
"אוליביה ורייצ'ל." צעקה המורה והסיחה את דעת שתינו. "תפסיקו לדבר שם מאחור!"
"סליחה." התנצלנו רייצ'ל ואני פה אחד. שמענו כמה צחקוקים מתלמידים שיושבים כמה שולחנות מאחורינו.
"שקט!" צעקה עליהם רייצ'ל והתלמידים שישבו מאחור, סתמו את הפּיות.
.
.
.
.
"חתיכת בן זונה! מי נראה לך שאתה מדבר אליי ככה?!"
"מי אני?" שאל בלעג ורכן אליי כך שהיינו פנים מול פנים, "אני זה שאת השפלת אותו מול כל הילדים בבית ספר!"
"כן, כי אתה כמעט הפלת אותי! ולעגת לי!" צעקתי עליו. "יכולת לפצוע אותי! וחוץ מזה, אף אחד לא נוגע בי בגסות מבלי לקבל מכות!" נתתי לו סטירה.
"אוווו!!" קראו הילדים משכבות ז׳ עד י״ב.
"סליחה? מה קורה פה?" שאל המורה בכעס שמפלס דרך במעגל התלמידים שהקיף אותנו. "מישהו מוכן להסביר לי מה הולך כאן?!"
אני והנער שאני עדיין לא יודעת את שמו, השפלנו את מבטנו.
"שניכם." אמר המורה וכעס נשמע בקולו. "למשרד המנהל, עכשיו!"
.
.
.
.
"תראה מה עשית לי לפנים?!" צעקתי עליו כשהיינו בחצר בית הספר. ״השפה שלי פצועה בגללך!״
"את חושבת שאת יכולה פשוט לדרוך עליי?" הוא שאל בחיוך מריר, התקדם אליי ותפס בצווארון הז'קט הכחול נייבי שלי וחשף בטן חטובה ושרירית - כן. אני מתאמנת די הרבה.
"תעזוב את הפאקינג ז'קט שלי!" צעקתי והוצאתי עליו את הכעס והזעם שלי - שאני עדיין באוויר.
לבסוף , הוא חייך חיוך זדוני והשליך אותי על הקיר החיצוני של הכיתה שלי.
הוא התקדם לעברי ותפס אותי - ביד אחת הוא החזיק אותי בכתף, וביד השנייה הוא הכה אותי.
אני ממש לא הולכת להיכנע לו!
העפתי אותו מעליי בבעיטה והוא נחת על רצפת העץ.
רצתי לעברו, תפסתי בחולצה שלו והתחלתי להכות אותו.
הוא גנח בכאב. 
"היי אוליביה, מה קורה פה?!" שאלה קים - חברתי הטובה - בתדהמה ובזעזוע שהתקרבה עם המורה למקום הקטטה.
שיט.
"החרא הזה ניסה להילחם בי שוב." אמרתי בזעם ונתתי לו עוד אגרוף.
"כל כך נמאס לי מימכם." אמר המורה באכזבה אך אפשר לשמוע כעס בקולו כשהוא שם את שתי אצבעותיו על גשר אפו.
באתי להמשיך להכות אותו אך קים עצרה אותי ותפסה לי את הידיים שישארו במקום שלא חס וחלילה ארביץ לו שוב.
"אולי אם הוא לא היה מפיל אותי, זה לא היה קורה." אמרתי באגביות והוספתי, "זה הכל באשמתו. שאנשים מפילים אותי הם צריכים לדעת שיהיו לזה השלכות."
.
.
.
.
בחוסר רצון, אני והילד המעצבן - איך פאקינג קוראים לו?! -  ישבנו בחדר האחות.
האחות אמרה לי לנקות את הדם שלו עם נייר עד שהיא חוזרת. אז זה מה שעשיתי - לא שזה מה שרציתי, אבל לא רציתי להסתבך יותר ממה שאני כבר מסובכת.
"אהה!" שמעתי גניחה מפיו ולאחר מכן, הוא הסמיק.
אולי אני אתיידד איתו?
לא! הזהיר המוח שלי, אל תתיידדי איתו! את שונאת אותו, שכחת?!
בניגוד לאזהרה של מוחי, התקדמתי לעברו וחיבקתי אותו. פתאום הרגשתי את שפתיי מתעקלות לחיוך.
"תודה שטיפלת בי." אמר במבוכה.
"אין בעיה." אמרתי והרפיתי מהחיבוק, "מה השם שלך?"
"ג'ון." אמר והייתי בטוחה שהסמיק טיפה. "ולך?"
"אוליביה." עניתי בפשטות.
"נעים להכיר אותך אוליביה." אמר בחיוך סמכותי שלא ידעתי שיש לו.
"גם אותך." אמרתי גם אני בסמכותיות וחייכתי.
.
.
.
.
"ביי אמא!" קראתי אליה בעודי יורדת במדרגות ורצה אל דלת הכניסה.
"ביי אוליביה חמודה, שיהיה לך יום טוב." בירכה אותי אמי והכניסה לי את בקבוק המים והאוכל לתיק.
"נו אמא, לא צריך אוכל, יש שם קפטריה." אמרתי והעברתי יד בשיערי הג'ינג'י בחוסר יכולת להתנגד לאמא שלי. כל מה שהיא רצתה קרה. היא רוצה לרשום אותי לבית ספר אחר, היא עושה את זה. לא משנה כמה אני מתנגדת, היא תמיד תעשה את מה שהיא רוצה.
"אבל האוכל בקפטריה  עולה כסף, ואני לא רוצה שתקני שם אוכל, שאני יכולה להכין לך אוכל בבית." הסבירה אמא.
נאנחתי בתסכול והרכנתי את ראשי אל השעון שעל ידי. "בסדר אמא אבל אני עוד שניה מאחרת, עכשיו 07:45. ואני לא רוצה להאחר."
"את לא תאחרי." אמרה אמא שלי בבטיחון וסגרה את ריצ׳רץ׳ התיק שלי. "זה חמש דקות להגיע לבית ספר."
"אני יודעת, אבל אני אוהבת לקחת את הזמן." הסברתי. "ואני גם הולכת לאט."
"אז תלכי יותר מהר."
"טוב, בסדר." אמרתי, מתייאשת ממנה.
פתחתי את דלת הכניסה לבית. "ביי אמא, שיהיה לך יום טוב בעבודה."
"גם לך חמודה. ביי." השיבה אמי ויצאתי לדרכי בשמש החמה.
ריח האוויר היה צונן לאחר הגשם של אתמול.
.
.
.
.
רצתי במסדרונות אל אגף כיתה ט׳ ומשם התכוונתי ללכת לכיתה.
מרוב ריצתי המהירה, נתקלתי בלא אחר מאשר ג'ון.
"תסתכלי לאן את הולכת." אמר באגביות ומשך את אחורי החולצה שלי כדי שלא אפול.
"תודה." אמרתי במבוכה והתרחקתי ממנו - יוצרת מרחב ביני לבין ג׳ון.
הוא לא ענה. הוא רק המשיך בדרכו אל הכיתה.
"הוא לא יכל לפחות להגיד שלום?" שאלתי את עצמי במילמול.
צלצול בית הספר הושמע ברקע.
שיט אני האחר! התחלתי לרוץ אל אגף ט׳.
שהגעתי אל אגף השכבה שלי, נכנסתי בדלת שרשום עליה "ט׳5".
"סליחה על האיחור המורה." התנצלתי והלכתי אל מקומי ליד רייצ'ל.
"זה בסדר אוליביה, תשבי במקומך בבקשה ותפתחי את ספר ההיסטוריה שלך." הורתה המורה. "אנחנו בעמוד 273."
"אוקיי." אמרתי תוך שאני מוציאה את הספר מהתיק.
.
.
.
.
נקודת מבט - ג'ון