מלכת האופל

פרק 2

הוא קרוב אלי יותר מדי.
לא מספיק.
תתקרב יותר, בבקשה. תניח עלי את היד שלך.
גע בי, אני מתחננת בלי קול. גע בי.
אם רק תרצה, תפוס אותי. קח אותי לחדר מאחור, תפשיט אותי, זיין אותי. 
אני לא אתנגד, אני אתן לך לעשות בי ככל העולה על רוחך. אני לא אתלונן, אני אקבל אותך כמו שתרצה.
הוא לא מבין רמזים. הוא מתרחק, הרחק מעיניי שקוראות אליו בלי קול.
למה אינך עושה דבר? אתה לא מבין כמה אני רוצה אותך?

רטט חולף בי. אני מצמידה את ירכיי אחת לשניה, מנסה לנשום עמוק. הוא עומד מולי, מדבר בלהט, עיניו מרפרפות עלי, מדי פעם מביטות עמוק אל תוך עיניי, מקפיצות אותי. ואז הוא מסיט מבט, מעביר את עיניו בין עיניהם של שלושים הסטודנטים, נוגע ולא נוגע, משתדל להעניק לכל אחד ואחד מהם תחושה שהוא רואה אותו, שהוא לא נעלם מעיניו.
החומר חשוב. אני צריכה להקשיב, צריכה לסכם, צריכה להיות נוכחת, אבל כל תשומת ליבי נתונה בו.
והוא כל כך יפה. איך אוכל בכלל להסיט מבט?
הוא עומד בקדמת הכיתה, לבוש בחולצה קצרה החושפת את זרועותיו, עיניו הפקחיות נוצצות כשהוא מדבר על נושא הקרוב לליבו, קולו הגברי חותך את החלל, שולח זרמים אל בין ירכיי.
הסטודנטים מתקילים אותו בשאלות, והוא עונה עליהן ברהיטות, בקיא בחומר ומעבר. בטוח בעצמו, רהוט, מתוחכם. האם גם אליי הוא יחייך בשובבות אם אפתח בפניו את ירכיי, אחשוף את הפרח שלי במלוא הדרו?

אני רוצה לדעת את התשובה לכך.
אני צריכה אותו בתוכי. אני מרגישה את זה, הצורך בוער בי, מטריף את כולי. אני רוצה שהוא יזיין אותי בשירותים. כשאני על האסלה, רועדת ומתנשפת, עירומה לגמרי. והוא מאחוריי, רק איברו בולט מחוץ לבגדים, מעלים על הצורך הבועט בחדירה מייסרת.
אני צריכה גבר.

הוא שוב פעם מתקרב אלי, הוא והריח הגברי שלו. משעין את זרועו על שולחני. אני יכולה לראות את שיערות גב ידו, לשרטט את מסלולן אחת אחת. זאת הייתה בחירה גרועה לשבת בשורה הקדמית, ממש מול המרצה. או בחירה נפלאה. גרועה ונפלאה כאחד. הוא עוזב, משאיר אותי מיותמת.
אני לא יכולה יותר.
בסערה אני קמה, חוצה את הכיתה ומטיחה את הדלת מאחוריי. אני צריכה הפסקה ממערבולת הריח שלו, מהכישוף שהוא הטיל עלי.
הוא לא יבוא אחריי, אני יודעת.
הוא לא יבוא.

כעת, כשאני בחוץ, אני יכולה להתאפס על עצמי. לנסות לפחות. איבר מיני עדיין פועם בצורך, אבל בהעדר השפעתו המזיקה של הגבר שהטריף אותי, הוא נרגע מעט. אני צריכה סקס. וברגע זה ממש, אני צריכה אותו קשוח. קשוח עד שכל איבריי יאמרו שירה. אני נכנסת לאפליקציה של האתר השנוא עלי ביותר, זאת שמחקתי והורדתי, מחקתי והורדתי כל פעם מחדש.
הכלוב.
הבית לכל חולי השליטה, לכל הסוטים למיניהם. לאלו שמעוניינים להרגיש קצת מעבר, להעלות את סף הריגוש. האפליקציה בה דימיתי בנפשי למצוא את אשר רציתי. את הגבר המיוחל.

אני נכנסת לפרופיל שלי, קוראת שוב את המילים הספורות שכתבתי על עצמי, מילים שתמצתו עבורי את כל מה שסקס ושליטה מסמלים בעיניי: