I left their everything to create my everything

פרק 1

אז זה קשה, לחיות בסביבה שלא מקבלת אותך, זה קשה להישאר במקום שלא רוצים אותך, זה כואב להיות במקום...שמכאיבים לך כן.
אולי היה יותר קל להישאר בהכחשה? פיזית, אבל נפשית זה כאב הרבה יותר.

תמיד אמרתי.
עדיף לחיות במקום סגור אבל חופשי מבפנים
מאשר להיות במקום חופשי אבל סגור מבפנים.
עדיף לעשות משהו ולהתחרט עליו, מאשר להתבאס שלא עשית אותו.
ולכן, יצאתי מהארון.

תמיד ידעתי שאני ״שונה״ אבל אך פעם לא הבנתי שזה לא משהו רע.
הסביבה שלי שטפה לי את המוח.
כל פעם שהיו מראים בטלווזיה הישנה בבית את המצעד המדהים הזה. שעובר לי ממש בקצה הרחוב. אני הייתי יושב ליד משפחתי הכועסת והצווחנית עם פרצוף אדיש, מחייך מבפנים כשהם כועסים מבחוץ.

וזה החמיר, בהתחלה זה היה רע, כי ברור שלא ישלימו עם זה. האווירה של הבית ובכל בוקר ובכל צהריים ובכל לילה תמיד היו שומעים
״אל תתקרבו זה מדבק״ , ״זה הגיל״ , ״אתה לא חולה תפסיק להגיד את זה״
אני חושב שהבנתם..

לא מקבלים אצלי בבית תעווה שכזאת.
אז כל יום, במקום לחזור הביתה אחרי עבודה .
נהגתי לבזבז את הזמן , לשתות יין וודקה או וויסקי. ולהרגיש קצת יותר טוב. הייתי חוזר כשכולם ישנים וגם קם והולך כשכולם ישנים.

ואתמול ,קיבלתי מפתח. מפתח לדירה הראשונה שלי.
ועכשיו , עכשיו אני חופשי גם פיזית.
ואין לי מילים לתאר את ההרגשה הזאת, אני פרפר חופשי. אני יכול לצאת ולהכיר והתנסות ולהנות, אני יכול להחליט מה לומר מה לעשות ומה לשמוע.
אני צובר לי זכרונות חדשים, יפים, סוף סוף. אני מטייל איפה שאני רוצה, אני בוחר את הנוף שלי, ואת המוזיקה שלי, אני בחרתי ..בחופש שלי.

אני נכנס הביתה עם שקיות, הייתי חייבת לעשות קניות... המקרר ריק!
נעלתי אחרי והנחתי את השקיות והמפתח של האוטו על השולחן, הלכתי ליד הפטיפון ושמתי לי את השיר האהוב עלי. *take me to church*
איזה הומו אני... אבל זה נכון.
התחלתי לסדר את הקניות תוך כדי שאני שר ומזמזם לי את המילים.

״הווו, אאא, אמןןן, אאאמןןן ,אאאמןןןןן״  וואו ,הגעתי לסולם הכי גבוהה שהגעתי בחיי,
שמעת דפיקות בדלת, אופס..שחכתי שצהריים...
ניגשתי לדלת ופתחתי אותה, ראיתי את גבר עם שיער חום ועניים חומות, הוא היה חתיך.. אבל לא ממש הטעם שלי,
״אהמ״ ניערתי את ראשי ויצאתי מהבועה שנכנסתי אליה.

״אני לא ראיתי אותך וכנראה שאתה חדש בבניין הזה...אבל אתה עושה קצת רעש, באמת ואתה שר מקסים אבל....אני מנסה לישון, אז אם לא אכפת לך...״ הבחור שמולי אמר.

״כ-כן, כן ברור סליחה, אני אהיה בשקט״ גיחכתי במבוכה,
הייתה שתיקה מביכה לכמה שניות עד שהחליט לשבור אותה
״אז... איך קוראים לך? ״
״לואי , נעים מאוד, ואיך קוראים לך?״
״אני ליאם, נעים להכיר אותך״

שלוםםםםם
אני יודעת שזה קצררר לא לכעוס!
עכשיו, בתור מישהי שלא כתבה שלוש שנים בערך..מה אומרות?
תצביעו ותגיבו ותביאו ביקורות בונות אני צריכה את זה!
ואני אמשיך לא לדאוג!
לא יכלתי להכיר בניהם על הפרק הראשון אז מחילה🙏🏼
אבל בקרוב! תהיו כנראה חייבות לקרוא כדי לדעת😏