ARE YOU SURE YOU WANNA DO THAT?

מכל האנשים בעולם, למה דווקא היא?

זאת...זאת-י אמיטי. אמיטי בלייט. הילדה עם השיער הסגול, הפופולרית, שמי לא ירצה להיות איתה? לעומתי...טוב אני בדיוק ההפך ממנה. אף אחד לא רוצה להיות איתי, אני לא מושכת אף אחד לזרועותיי וגם לא ממש משתדלת.
"לוז...את בסדר?" היא שינתה את הבעת הפנים שלה לדאגה מכיוון שבהיתי בה בציפייה שתלך לי מהחדר.
"למה...ל-מה את-" גמגמתי.
"דאגתי לך." היא אמרה לא נותנת לי לסיים את שאלתי.
"מה קרה שם? איך נכנסת ל...טוב...התקף חרדה." היא שאלה בדאגה, מי היא בכלל שאכפת לה ממני ובאיה מעמד אני בשביל לקבל את זה.
"טוב...סיפור ארוך...אולי ליום אחר." אמרתי וניסיתי לקום מהמיטה אך היא השיבה אותי בחזרה על המיטה.
"את עדיין לא במיטבך, אל תלכי עכשיו לבית ספר." היא אמרה.
"מאיפה אכפת לך?!?" שאלתי בעצבנות כי...מי היא שתדבר איתי?!?
"תאמיני לי...אכפת לי יותר ממה שאת חושבת שאכפת לי.

היא ענתה לי. והלכה משם.

ניסיתי להתקשר לווילו אך ברגע שחייגתי אליה היא נכנסה לחדרי.
"את בסדר?!?" היא שאלה והתקדמה לעברי שולחת ידיים לחיבוק.
"כן..אני מניחה. למה אני ובאשה באותו השכבה?!? ובכלל מי הבן אדם הזדוני ששם את הכיתות שלנו אחת ליד השניה כדי לגרום לי להיפגש איתה במסדרון!"
צעקתי בנשימה אחת ולאחר מכן נאנחתי.
"אה וגם..מה היא עשתה כאן?" שאלתי ברוגע כאילו לא צרחתי את נשימתי לפני שניות ספורות.
"אממ, היא אמרה שהמורה אמרה לה לבוא גם איתי כי זה לא טוב שיהיה רק מישהו אחד שיבוא." היא אמרה. זה נשמע שיקרי אבל באותו הרגע הייתי מאוד מסוחררת אז בחרתי להאמין בזה.
"אוק-יי?...אז אממ..אני...מרג-י-ישה בסדר...את יכולה ללכת..." פניתי לאמיטי א
והרגשתי את פניי אדומות, למה?!? למה עכשיו לוז?!?
"המורה אמרה לי לא. את רוצה להתווכח איתי?!?" אמרה אמיטי ואת השורה האחרונה בנזיפה קלה. "זה מה שחשבתי." היא אמרה לאחר ששמה לב שלא הגבתי.
"וילו, לגבי העניין שדיברנו עליו...אני בסדר! באמת! פשוט...אל תדאגי יותר מידי" העברתי את השיחה לשיחה שונה עם וילו, זה נראה כאילו אמיטי הסתכלה עליי בפנים דואגות כי חשבה שקורה לי משהו. "אני צריכה לדאוג לך! זה תפקידי בתור חברה!" וילו הכריזה ואני גיחחתי לקולה השטותי.
"אממ אני מניחה שאני לא קשורה נכון?" אמרה אמיטי בצחקוק וגם אני ווילו ציחקקנו.
"תאמיני לי את לא רוצה להיות קשורה מקובלת שכמותך-" אמרתי ובאתי לומר שזה לא עניינה...אבל...משהו עצר אותי. אני לא יודעת למה...
"מה מקובלת שכמותי?" שאלה אותי אמיטי בהתגרות. מה הקשררר.
"לא..לא משנה." אמרתי ופניי הפכו לאדומות. שנית.
"מה רצית לומר?!" אמיטי שאלה או יותר נכון, צעקה.
"באמת שזה לא משנה! בדיחה פרטית שלי ושל וילו!" ניסיתי להמציא משהו בתקווה שוילו תשתתף בשקר..
"רגע את מדברת על..." אמרה וילו כשהבינה שאני מנסה לשקר לאמיטי.
"אוקיי" אמיטי נאנחה.
"שלום, לי קוראים האנטר ואני הרופא שלך. אני מבקש אם תוכלו לצאת מהחדר כי אני צריך לבדוק את...לוז נוסדה?" הוא שאל והצביע עליי, הינהנתי בראשי והוא המשיך. "אז אני מבקש משתיכן ללכת." הוא אמר. היה לו שיער בלונדיני ארוך יחסית וממש יפהה. הבגדים שלו נראו מרושלים והיה לו חתך באוזן. חח לחתולים מחוסנים חותכים את האוזן. זה אומר שהוא חתול?
הוא היה גבוה יחסית וגם רזה ונראה בגילנו מה שהפתיע אותי ממש.
"אוקיי" אמרה אמיטי ויצאה מהחדר.
"ביי" וילו אמרה לי וזרקה מבט מוסמך לכיוון הרופא. הוא נראה הטעם שלה...

-כעבור כל הבדיקות-
"את נראית לי בסדר גמור" האנטר אמר לאחר שבדק את הדופק שלי, כמות הדם שלי, ובדק את התת מודע שלי בחלק האחורי של המוח כדי לבדוק שאני לא בחרדה עדיין.
(הערת כותבת: אני לא יודעת באמת מה עושים במצב כזה אז דמיינו כאילו..)
"ת-תודה..." אמרתי, אני לא רגילה לדבר עם אנשים זרים אז יצא לי גמגום קטן.
"אני רק צריך שהילדות שהיו כאן יצהירו מה הן בשבילך ותוכלי ללכת"
אמיטי ווילו נכנסו, כנראה שמישהו מבחוץ אמר להן.
"מה את בשביל לוז?" האנטר שאל את וילו.
"החברה הכי טובה שלה" וילו ענתה בביטחון אך לא הציצה בפנוי של האנטר מה שנראה שהצחיק אותו.
"מה את בשביל לוז?" שאל האנטר את אמיטי.
"חברה שלה." היא ענתה.