kara 3

פרק 3

הבית שלי נגלה לעינינו דקות ארוכות לפני שנחתנו מולו. דראקו מיהר להצטרף לצידי לאחר שירד מהמטאטא והמשיך לשלוח להארי מבטים עוינים. "אתה הולך למות אם אתה תכנס לשם." הוא הזהיר אותו, ספק מאיים עליו בעצמו. אם לא הייתי כאן, קרבות מרובים היו מתחוללים ביניהם.

"במצב רגיל הייתי מסכימה איתך," התערבתי לשיחה שלהם לפני שהארי יספיק לענות לו, חוסכת ממנו את העלבון. "אבל אנחנו באים עם מקרה דחוף בהרבה."

דראקו הרים כתפיים בחוסר עניין. "ההלוויה שלך, פוטר." הוא אמר והתקדם לעבר הכניסה לטירה. בקביק נשאר בחוץ בזמן שהארי עקב אחריי לבפנים. המשרתים שפגשו אותנו בדרכינו הרכינו את ראשם לעבר דראקו, נופפו בידיהם לעברי- הרי ברור שאני הייתי הנחמדה יותר מבין השניים- והתנשפו בתדהמה בראותם את הארי. כן, הארי פוטר מסתובב בטירת המלאפויים, מי היה מאמין?

כשהגענו לפתח משרדו של לוציוס, דראקו היסס לרגע, מה שגרם לי לגלגל עיניים ולדפוק על הדלת בחוזקה. "מי מפריע לי?" שמעתי את קולו הכועס מבפנים. לא חיכיתי להזמנה נוספת, פתחתי את הדלת בתנופה ונכנסתי למשרד, דראקו והארי אחריי. לוציוס ישב על כיסא המשרד השחור שלו ועיין במגילות וקלפים שהיו מונחים על השולחן ממולו, המראה הזה הזכיר לי את הפעם שהתווכחנו במשרדו בשנה שעברה. כל כך הרבה דברים השתנו מאז. עצב קל שטף את גופי, הזמנים הקלים יותר העלו בי טעם מר לגביי ההווה שהתמודדתי איתו. המכשף מולנו נתן מבט אחד בנו וקפץ מכיסאו במהירות, הוא אחז את שרביטו בידו וכיוון אותה לעברינו בנחישות וכעס. "הארי פוטר.." הוא מלמל כלא מאמין למראה עיניו, הן היו מלאות בשנאה עזה וכך גם המילים שיצאו מפיו. "בבית שלי?!"

צרחתו לא הרתיעה אותי. דראקו בלע את רוקו, לא מעוניין ללכת נגד אביו, כהרגלו. ואני זזתי בכדי לעמוד מול הילד שנשאר בחיים, חוסמת את מטרתו. "אם אתה רוצה אותו אתה תצטרך לעבור דרכי." אמרתי בטון נוקשה. חיכיתי שניות ארוכות שבהן הוא נראה מבולבל אך היסס להתקרב, חוסר ההחלטיות שלו הרגישה כאור ירוק שאני יכולה להמשיך לדבר. "אז אולי נדלג על השלב הזה ותוכל לספר לי שוב את הסיפור על לאונרד וקרוליין."

לוציוס נראה מבולבל, הוא לא שיחרר את שרביטו אך הוא נטש את פוזת הלחימה שהיה בה כמה דקות מוקדם יותר ונעמד זקוף. "מה את רוצה לדעת?" הוא שאל בקול מודאג, ההבנה כנראה מחלחלת בראשו.

"חשבת שאני לא אגלה?" שאלתי, מתקדמת לעברו. טוני לא היה עצבני, כמו שחשבתי שיהיה, הוא היה מלא בעצב וכאב, אולי אפילו אכזבה מהאדם שגידל אותי ושיקר לי. כשהגעתי מספיק קרוב אליו הסתובבתי לעבר התלמידים שחיכו בכניסה למשרד. "קח אותו החוצה." הוראתי לדראקו והפניתי את ראשי לעבר הארי. "ואתה לא רוצה לדעת מה אני אעשה לך אם משהו יקרה לו." הזהרתי, מבטי רציני וחודר. דראקו נאנח ודחף את הארי אל מחוץ לחדר, הדלת נסגרת מאחוריהם. הסתובבתי בחזרה אל הגבר שעמד מולי, מחכה בסבלנות לא אופיינית שאדבר. "אין לי זמן לסיפורים או להתנצלויות שלך." אמרתי בחדות, מניחה את שרביטי על השולחן שלו. "איפה השיקוי שלקחת מההורים שלי, זה שהם נתנו לי כשהייתי תינוקת בכדי לתת לי כוחות."

"איזה כוחות?" הוא שאל, מבולבל. הוא התרכז בחלק של המשפט שהיה הכי פחות חשוב לי, אבל לא תכננתי לסנן את שאלתו.

מבלי להסתובב, הרמתי את ידי לעבר דלת המשרד. "נוקס." אמרתי בקול, צליל נעילה נשמע לאחר מכן, מאשר שהלחש עבד. החזרתי את ידי לצד גופי, מביטה בלוציוס שעמד שם עם פי פעור. הוא העביר את מבטו מהדלת אליי ואז אל השרביט שלי המונחת על שולחנו.

"זה לא מה שהשיקוי הזה אמור לעשות," הוא מלמל, מבטו צונח מטה כמנסה להיזכר בפרטים. "הוא אמור... לעזור לדבר עם חיות, אולי אפילו לקחת את היכולות שלהן." הוא אמר בטון חושב. "אבל ממש לא לתת יכולת להטיל כישוף בלי שרביט."

עוד משהו שלא ידעתי, מהמם.. "אני צריכה את השיקוי הזה, לוציוס. בבקשה." החלפתי טקטיקה, משתמשת באהבה שעדיין הייתה לו כלפיי בכדי לשכנע אותו לעזור לי. ההוא נאנח ושלף מפתח מתוך הכיס שבגלימתו, הוא השתמש במפתח בשביל לפתוח את המגירה שתמיד הייתה נעולה בשולחן המשרד שלו. אינספור הפעמים שבהם דראקו ואני ניסינו לפתוח את המגירה בעזרת כישופים בתור ילדים מציפים את זכרוני, וחיוך קל נמרח על שפתיי. "שמרת את זה קרוב אליך מאז?" שאלתי, מופתעת ממה שראיתי.

לוציוס חייך והנהן לעברי. הוא הניח קופסא שחורה על השולחן לאחר ששלף אותה מתוך המגירה. "הם ניסו לפגוע בך עם זה, לא הייתי נותן לאף אחד אחר להמשיך את העבודה שלהם." הוא אמר בטון דואג, בוהה בי במבט שתמיד העניק לי כשהוא שגידל אותי. "אני יודע שאת לא מאמינה לי קארה, אבל אני עדיין אוהב אותך כמו בת." הוא הוסיף, חיוכו הופך לעצוב. "תמיד דאגתי לך ותמיד אדאג לך, גם אם הפכת כבר לבחורה בוגרת שלא צריכה אותי."

חייכתי אליו בחזרה, מתקרבת לעברו. "אתה גידלת אותי," אמרתי בטון רך, מניחה את ידי על ידו. "היית לצידי ברגעי השמחה הגדולים של חיי וגם בזמנים הקשים ביותר. בשבילי, אתה תמיד תהיה אבא שלי." המשפט גרם לו להרים את המבט אליי, חיוכו מתחלף מעצוב לקורן. לוציוס לא היה גבר חמים במיוחד, אבל היו לו את הרגעים שלו שבו הוא לא היה רק קר ומאיים. בהחלטה של רגע, חיבקתי אותו, חיבוק קצר אמנם אך עדיין חמים, ואז התנתקתי והתחלתי ללכת, הקופסא השחורה בידיי.

עצרתי את הליכתי לאחר שפתחתי את דלת המשרד והסתובבתי אליו שוב. לא הגיעה לו כמות השנאה שהטחתי בו במשך השנים, הוא בסך הכל ניסה לטפל במשפחה שלו. לוציוס הצטרף לאוכליי המוות כי רצה שנשרוד, הוא פחד מוולדמורט והעדיף לשרת תחתיו מאשר לראות את משפחתו נהרגים על ידיו ואת זה כן יכולתי לכבד. לא כולם היו גיבורים שהסכימו למות למען אמונתם. "לגבי החלום שהיה לי על דראקו.." לחשתי את המילים, לא בטוחה אם הוא יכול לשמוע אותי ממרחק כזה. לוציוס נעמד שוב, צמא לשמוע את מה שהיה לי להגיד בהקשר. "הגורל שלו הוא להיות אוכל מוות, כמוך." אמרתי בשמץ של עצבות, בולעת את רוקי. "וזה יהרוג אותו." הוספתי. לוציוס החוויר בבת אחת, הדם נוטש את פניו ונשימתו נהיית כבדה. "אבל אני דיברתי על זה עם אלבוס וסוורוס." מיהרתי לומר כדי להרגיע אותו. "הם הבטיחו לי שזה לא יקרה ושהם יגנו עליו. ואני מאמינה להם." לפני שהלכתי הוספתי משפט אחרון שהרגיע אותו עוד יותר. "ומאז לא חלמתי את זה שוב, כך שאני יודעת שהם לא שיקרו." ואז סגרתי את הדלת, משאירה את ראש בית מלאפוי לבד במשרדו.