זיעה ניגרת על מצחי, התעוררתי צורחת.
הסיוט הזה שלא עוזב אותי כבר כמה חודשים, מאז. לאנשים נורמליים יש יותר מחלום אחד, לא?
הדלקתי את המנורה שעמדה ליד המיטה והסתכלתי סביב, כל שאר הבנות ישנו בשלווה. עיני שוטטו מעלה לעבר התקרה, שהייתה חסרת צבע מרוב הלכלוך וצהובה מהגשם שדלף בחורף. כן, בית היתומים כמעט לא השתנה מאז שהגעתי הנה.
אני כאן בערך מגיל 5, אני לא זוכרת כלום על החיים שלי לפני זה, לא זוכרת את ההורים שלי. בית היתומים לא כל כך גרוע, כולנו שמענו על ילדים שנשלחו לגרועים יותר.
ניסיתי להבחין בשעה ובגלל שמנורת הלילה סיפקה אור מועט זו הייתה משימה קשה, בסופו של דבר עיני הסתגלו לחשכה וראיתי שהשעה 4 וקצת. העפתי מבט קצר לכוכבים שבחלון, כיביתי את המנורה ויצאתי ממיטתי. לא הייתי עייפה, האנדרנלין העיר אותי והחלטתי לשוטט. צעדתי במסדרון בדממה וכמי שעשתה זאת פעמים רבות, התגנבתי החוצה. היה קריר בחוץ והדשא היה עוד לח מהטל, התעלמתי מהרטיבות והתיישבתי על הדשא. מנקודת מבטי כעת, בית היתומים נראה ענק. בניין רחב, אפור ומכוער בעל 8 קומות.
הסתכלתי לשמיים, היו בו כל כך הרבה כוכבים. חיפשתי בעיני את הקשת, המזל שלי ומצאתי אותו במהרה. פתאום שמעתי צעדים מאחוריי, וחייכתי לעצמי בידיעה ברורה מי זה.
"תתאמן ללכת יותר בשקט, שמעתי אותך" אמרתי וחיוכי התרחב. הצעדים התקרבו והוא התיישב לידי.
