העיניים של דן היו מלאות צחוק והוא קרץ אליי, "את היחידה ששמעת" הוא אמר. הבחנתי שעל כתפיו של דן הייתה שמיכה, ושמיכה נוספת הוא הניח על כתפיי. חייכתי אליו בתודה ופניתי חזרה להביט בשמיים, "שוב אותו חלום?" שאל דן ובקולו דאגה. "אותו אחד" עניתי בלחישה, " ספרי לי אותו שוב, את כל הפרטים" ביקש דן ובזמן שהתכוננתי לחזור על החלום ששמע כבר שוב, האדמה החלה לרעוד. הרעש היה חזק ומטלטל, הביניין וכל העולם מסביב החל לזוז. "רעידת אדמה!" צעק דן ודחף אותי מטה, הרחק מהעמודים והעצים. תוך שניה היינו שוב על הרגליים ורצנו, רצנו כמה שיותר רחוק, לשדה הפתוח שהיה לא רחוק. פתאום, ראיתי שדן צולע. "דן מה קרה?" צעקתי כדי להתגבר על הרעש של הביניינים הקורסים, "כלום, הרגל נתפסה במשהו כשנפלנו, הכל בסדר" ענה, לאחר כמה שניות נחה דעתי. הרעידה החלה להיחלש ותוך דקות אחדות הפסיקה האדמה לזוז, התקרבנו לביניין העקום שרק חצי ממנו עדיין עמד. "אל תתקרבי יותר מידי, יכולים להיות רעשי אדמה", הנהנתי ולפני שהספקתי להשיב האדמה חזרה לזוז, כאילו פתח פה לשטן. הפנס היחיד שעוד דלק, נפל גם הוא והשתרר חושך. הרגשתי כבסרט אימה, הרעידה התחזקה ומסביב נפלו יותר ויותר עמודים ולבנים. לפתע שמעתי אנקה חלושה וראיתי שדן כבר לא לידי, "דן!" צעקתי לחושך אבל שום דבר לא ענה חזרה. מסביבי הכל המשיך להתמוטט אבל עולמי כאילו נעצר, רק דן היה חשוב. "דן!" צעקתי את שמו שוב ושוב, הצעקות נחלשו ללחישות ולחשתי פעם אחרונה "דן.." ופני שטופות דמעות. התמוטטתי בקרבת מקום ורגליי נתקלו במשהו, שמעתי אנקה חלשה. "דן?" שאלתי בתקווה, הגוף נע מעט וכשהוא פקח את עיניו שאל "הי. למה את בוכה?" . בכיתי מרוב ההקלה "דן, אתה בסדר מה קרה?" שאלתי אותו בזמן שעזרתי לו לקום. לפני שהספיק לענות נשמע עוד רעם מחריש אוזניים והעץ שעמד ליד נפל, צעקתי, פעם ראשונה כל כך פחדתי. ניסינו להתרחק ויחד צלענו לעבר אותו שדה, עמדנו שם והתבוננו בהרס ובמוות שהשתרר במקום. הזריחה החלה לעלות ובאור היה קל יותר להבין, שהיינו אמורים למות. הסירנות נשמעו מרחוק והאמבונסים הגיעו, החובשים חבשו את רגלו של דן ובחנו את פציעותי. תוך דקות בודדות קבעו, אין ניצולים חוץ מאיתנו.
