יורשי הכס: עלייתה של האפלה-(חלק ראשון)

פרק 3:כריסטיאן

נקודת מבט: הכותבת-
השמש החלה לשקוע ולחזור למקומה כשלירנה החלה לארוז צידה למסע ליער האסור אשר נמצא בממלכת המים.

"כדאי שאקח גם מזון לדרך,הרי זו דרך ארוכה...לילה שלם" אמרה לעצמה לירנה.

לפתע דפיקה קלה נשמע על דלת חדרה של לירנה. "מי זה?" היא שאלה והחביאה את אוכף סוסה מתחת למיטתה. "זה כריסטיאן אוכל להיכנס?" הוא שאל,"כמובן".
כריסטיאן נכנס עם מגש מכסף בידו ועליו היו מונחים קערות קטנות.
"מה הבאת עימך?" שאלה לירנה "היכן היית? פיספסת את ארוחת הצהריים...המלך ציווה שתירדי לאולם ולא הגעת" הוא אמר בדאגה.
"הרגשתי עייפה לכן הלכתי לנוח לכמה זמן" אמרה לירנה כאשר מבט מהסס על פניה.

"אך עכשיו אני בסדר ומלאה בכוחות מחודשים,אתה רשאי ללכת" אמרה לירנה וכריסטיאן פנה ללכת כשלפתע הוא הבחין בחפץ שהציץ ממתחת למיטתה של לירנה.

"למה האוכף של הסוס שלך נמצא כאן?" הוא שאל בתהייה "אחד...המשרתים כנראה שכח לפנות אותו" אמרה לירנה בהיסוס "הרשי לי נסיכה ואני אפנה אותו" אמר כריסטיאן ופנה ללכת לכיוון המיטה אך לירנה מיהרה לחסום את דרכו.

"לירנה?...את בטוחה שהכל בסדר?" "כן כריסטיאן אני בטוחה אתה רשאי ללכת" אמרה לירנה בפקדנות.
כריסטיאן הנהן כאות לציות ויצא מחדרה של לירנה.

נקודת מבט: כריסטיאן-
"לירנה מתנהגת לא כהרגלה..." חשבתי לעצמי בזמן שאני צועד לארוות.

בזכות לירנה המלך דלומיר פרגון נתן לי את הסכמתו לרכב על סוסים וללמוד להיות אביר נאמן.
סיינה (sayna) הסוסה שלי שקיבלתי ביום הולדת 10, בגיל בו אפשר ללמוד לרכב על סוסים,עמדה בתא העץ שלה עם ראשה לבחוץ.

כאשר סיינה הבחינה בי היא צהלה בשמחה ורקעה ברגליה.
התקדמתי לעברה וליטפתי את ראשה,צבע פרוותה הוא בצבע שחור בוהק כצבע הלילה.
זנבה ושיערה על ראשה בצבע בלונדיני כצבע השמש הזוהרת ביום,לירנה ידעה שאוהב אותה.

"התגעגעתי אלייך! אך עליי למהר,אסור לי להיות כאן הרבה זמן בשעות הערב המאוחרות" אמרתי לסיינה ונשקתי למצחה.

לפתע שמעתי צעדים חלושים מחוץ לאורוות,נכנסתי לתא של סיינה והסתתרתי.

כאשר הצעדים התקרבו יותר הצצתי מבעד לשער של התא של סיינה. עיניי נפתחו לרווחה כשזיהיתי את הדמות שעמדה משמאל של התא של סיינה.

"לירנה? מה היא עושה כאן?!" חשבתי לעצמי,ראיתי כיצד היא שמה אוכף על סוסה,נבגו (nevego) ודוהרת במהרה מן הארמון.

"אני חייב לרכב אחריה,אך קודם אברר לאן מובילה דרכה!" אמרתי לעצמי ורצתי חזרה לארמון.

נכנסתי במהרה לחדרה של לירנה בכדאי למצוא רמזים לאן היא דוהרת.

פתחתי מגירות,חיפשתי כל רמז אשר יראה לי לאן לירנה דוהרת,אך לשווא,לא מצאתי דבר.

"מה אתה עושה כאן?" שאל אותי קול מאחוריי,"לאונרד מוריס" אמרתי "אנא קרא לי לאונרד" הוא השיב.
"אני רק בדקתי מה שלומה של לירנה" השבתי לו "ובכן,היכן היא?" שאל לאונרד "היא...היא...דהרה מכאן" אמרתי והשפלתי את ראשי מטה.

"מה?!" שאל לאונרד מופתע "איני יודע היכן היא" אמרתי מיואש "אני יודע! היא פונה ליער האסור!" אמר לאונרד לפתע "כיצד אתה יודע?" שאלתי בבילבול "אולי ישנתי אך עדיין שמעתי את לירנה מדברת עם פיה ממלכת האדמה שאמרה שעליה למצוא את מראת הנבואות ביער האסור" הוא אמר "אז כדאי שארכב לשם!" אמרתי בביטחה.

"האט רגע כריסטיאן,אני אצטרף עימך למסע" הוא אמר לי "לא לא...אני כבר בן 16 ויודע להילחם בחרב ואני בטוח שאוכל להסתדר לבד ללא עזרתך" אמרתי לו והתכוונתי ללכת אך הוא חסם את דרכי.

"אני בן 17 ואולי אני בן כפר רגיל אך גם אני יודע להילחם בחרב!" הוא אמר והזדקף.

"אהמ...תוכל להתלוות אליי למסע" אמרתי לבסוף ביאוש "אך קודם עלינו להשיג חרבות" "אל תדאג כריסטיאן הבאתי עימי שתי חרבות חזקות מברזל...אחת שייכת לי והשנייה..." הוא נעצר לרגע והתנשם בכבדות "של אחי" הוא אמר.

אחרי שאירגנו צידה לדרך יצאנו בחשאי לכיוון הארוות ויצאנו רכובים על הסוסים מהארמון.

"עלינו למהר אם עלייתה של השמש,האנשים בארמון יבחינו בהעלמותינו" אמר לי לאונרד והגברנו את דהירתינו.

"קודם עלינו לעבור את יער הפיות והגמדים ורק אז נגיע ליער האסור" אמר לי לאונרד בזמן שעברנו את הכפר.

"אז קדימה נגביר את הקצב!" אמרתי ללאונרד והתחלנו לדהור במלוא המהירות.

' אנחנו חייבים להציל אותה,היא לא תסתדר לבדה ביער ואם יקרה לה משהו ליבי יתנפץ לרסיסים' חשבתי לעצמי ודירבנתי את סיינה לדהור מהר יותר.

נקודת מבט: הליידי נריאה פרגון-
"מלכי,התעורר בבקשה" אמרתי לדלומיר והערתי אותו משנתו.
"מה קרה מלכתי?" הוא שאל אותי במבט דואג.

"יש לי הרגשה רעה לגביי ביתנו" אמרתי "אני בטוח שהיא בסדר...מה כבר יכול להשתבש?" הוא שאל וסגר את עיניו.

"אבדוק בכוחות עצמי" אמרתי ויצאתי במהרה מהחדר,פתחתי את דלת חדרה של לירנה אך היא לא היתה שם.

חזרתי בריצה לחדרי המלך.
"דלומיר התעורר!" אמרתי בדאגה,הוא התיישב על מיטתו והביט בי במבט עייף .
"מה קרה נריאה?" הוא שאל "לירנה לא נמצאת בחדרה!" אמרתי "מה?!" המלך דלומיר הרים את קולו.

המלך יצא בריצה מהחדר וקרא למשמר הארמון.

"מצאו מיד את הנסיכה! ואם תיפול ולו שיערה אחת מראשה....ראשכם יערפו!" הוא אמר ושומרי הארמון יצאו רכובים על סוסים.