״נו באמת...״, פרסי מלמל לעצמו. זו היתה החולצה השלישית שהוא נאלץ לזרוק השבוע בגלל האימונים בקיר הטיפוס עם הלבה הרותחת הזורמת בו.
אחרי יום כזה, פרסי יכל לחשוב רק על המיטה הנוחה בביתן שלוש ועל הכרית מלאת נוצות הפגאסוס הרכה. הוא נכנס אל הביתן, שבאופן לא מפתיע בכלל, היה מבולגן ומלוכלך עקב העובדה שטייסון, גנרל האולימפוס, הקיקלופ ואחיו הקטן, היה עסוק בבניית הארמון של אביהם.
פרסי ציפה לילה שקט ורגוע.
כמובן שזה לא קרה.
אחרי כמה נסיונות כושלים להירדם, הוא סוף סוף הרגיש את השינה קרבה.
ואז הצרחות החלו.
זה התחיל מצרחה נשית ומוכרת שזיעזעה את גופו והמשיך בעוד צרחות נוראיות של ילדי אתנה.
״אנבת׳״, פרסי קם ממיטתו בקפיצה, חטף את אנקלוסמוס משידת הלילה ויצא בריצה אל עבר אנבת׳ ואחיה. הוא רץ הכי מהר שאי פעם רץ, פוחד ממה שהוא עתיד לגלות.
פרסי בחיים לא פחד ככה; לא כשנלחם מול קרונוס, לא כשנפל לטרטרוס ואפילו לא בקרב מול גאיה או הענקים, כי הוא ידע שבכל הזמן הזה אנבת׳ איתו. מאחוריו. הוא ידע שהוא שומר עליה והיא עליו, ידע כי היא מספיק חכמה, אמיצה וחזקה בשביל להגן על עצמה. אבל הפעם הצרחה הזו נשמעה לו כל כך חיה. כל כך מפוחדת... ופרסי הרגיש חסר תועלת. הוא הרגיש שהוא מת מבפנים, מפחד לגלות מה הוא עשוי לראות.
בדרך הוא הבחין בחניכים מבוהלים ומבולבלים יוצאים מהביתנים בשילוב של פיג׳מות, שיריונות וכלי נשק.
עשר מטר... חמש מטר... והוא הגיע אל הביתן שחוץ מהצרחות שבקעו מתוכו, היה נראה שלו באופן מטריד. פרסי פרץ את הביתן בסערה, שובר את הדלת שהיתה כמחסום בינו לבין אנבת׳, וכמעט נפל למראה המחזה שנגלה לפניו.
״אתם לא רציניים״, פרסי צעק ספק בכעס ספק בהקלה. כל בני ובנות אתנה, כולל אנבת׳ עמדו על שולחנות העבודה מלאי הניירת, כשכלי נשק ותרסיסי ספריי נגד חרקים בידיהם, וכיוונו אותם אל עבר עכביש גדול ושחור שעמד מבולבל ליד מיטתה של אנבת׳.
