פרסי ואנבת׳ היו באמצע קרב באחד מסמטאות העיר אחרי אחד מערבי הסרט שלהם בבית הקולנוע.
המצב היה כזה- כמה טליקינים ודרייקנאות שעדיין לא קלטו את העובדה שהם הפסידו בקרב מול מחנה החצויים, החליטו לארוב לזוג הצעיר ביום השנתיים שלהם (מה שהיה חוסר נימוס מוחלט) ותקפו.
״גאיה עוד תתעורר״, טלקין צעק והפחיד עד מוות את יוצאי בית הקולנוע שעדיין שהו באזור ופתאום שמו לב למשהו מוזר המתרחש בסביבתם.
׳כוחו של העירפול׳, פרסי חשב ופוצץ את הטלקין הצווחני.
״אתם עוד תרגישו את נחת זרועה! בשם גאיה!״, טלקין אחר צווח, ״אויש תסתום כבר״, אנבת׳ נאנחה בכעס וגם הוא מצא את יעודו כאבקת מפלצות דוחה שנדבקה לקירות הסמטה.
״פרסססי ג׳קסססון״, דרייקנאה ליחששה, כשציפורנייה שלופות לכיוון גרונה של נערה מפוחדת שלקחה בשבי, ״עצור את הקרב או שששהנערה תיהרג. ההחלטה שששלך״. ליבו של פרסי צנח. הוא לא היה יכול לתת למישהו להיהרג. בטח שלא לחפים מפשע.
״אנבת׳, עיצרי״, הוא אמר בשקט לאנבת׳ וזו נסוגה לכיוונו כשבראשה מתגבשת תוכנית.
״פרסי... הביוב... המים...״, היא לחשה מתחת לאפה מצביע בראשה את בור ביוב מסריח, פרסי חייך חיוך קטן של תקווה. הוא הסתכל על הדרייקנאה ועל הטלקין הנותר מהקרב שהחזיקו בנערה שהיתה מוכרת לפרסי באופן טורד מנוחה ומילמלה את אותם מילים בסדר חוזר שאותו לא הצליח להבין.
״מה אתם רוצים תמורת הנערה?״, הוא צעק בזמן שגרם בכוח רצונו למים המלוכלכים לעלות לאט לאט ובשקט. ״אבא... תעזור לי...״, הוא מילמל תפילה חרישית לפוסידון, שהיה נחמד עם היה עוזר קצת.
״אנחנו רוצים גישששה למחנה החצויים ולבית הקטן שששהקנטאור השששוטה מנסססה להסססתיר מאיתנו!״, הדרייקנאה אמרה בניצחון ופרסי ניהיה מבולבל. הוא הסתכל על אנבת׳ במבט שואל, והיא בתגובה עשתה פרצוף של ׳נדבר על זה אחר כך, אבל עכשיו תזיז את עצמך ותחסל את המטומטמים האלה שגוזלים ממני זמן יקר׳.
פרסי הבין את הרמז, אך עדיין היה זקוק לעוד זמן. המים העיקשים סירבו לעלות יותר מהר. ״אוקיי, אוקיי, ניצחתם. אבל מה יש לכם לחפש במחנה?״, הוא שאל בתמימות, מרים את ידיו כאות כניעה. ״החצצצויה יודעת. נכון אנבתתת׳ צצצ׳ייססס?״, הדרייקנאה חשפה ניבים צהובים ומגעילים שגרמו לנערה שבידייה לנסות להיאבק, אך ללא הצלחה להשתחרר.
״נו פרסי...״, אנבת׳ זירזה אותו, ובהינף אצבע קל הוא הטביע את הדרייקנאה והטלקין שהתפוצצו לאבקה מגעילה ומלאה ב-סליחה על הביטוי המדוייק- חרא.
הנערה, שכבר לא היתה שבויה אבל בהחלט מלאה בלכלוך אנושי, הסתכלה על אבקת המפלצות שנדבקה לקירות הסמטה (ועליה) ואז על הזוג הצעיר ושוב על המים המלוכלכים, כשהיא ממשיכה למלמל אות אותו משפט שפרסי עדיין לא הצליח להבין.
אנבת׳ רצה לכיוון הנערה לבדוק אם היא בסדר, בזמן שהוא עמד קפוא כשפתאום מתבהר לו מי זו העומדת מולו ושהציל את חייה.
״פרסי?״, הנערה שאלה במבט המום, ״פרסי ג׳קסון? אני פאקינג... מה?״.
״היי, כן. זה אני״, פרסי יצא מקפאונו, חיוך ציני קטן עולה על פניו, ״מופתעת שאני זה שהציל כרגע את החיים שלך?״
״אבל אתה... והם... והחרב... ולמה לעזעזאל יש לך חרב ביד?״, הנערה היתה על סף שיגעון.
״פרסי אני לא יודעת מי זאת, אבל כדאי תרגיע אותה לפני שהיא תתחרפן פה״, אנבת׳ אמרה לפרסי.
״ומי את?״, הנערה ירקה את המילים לכיוון אנבת׳ המופתעת.
״היא החברה שלי״, פרסי ענה בחיוך גדול וגאה, לקח את ידה של אנבת׳ המבולבלת, ״זה מצחיק, את יודעת?״, פרסי פנה אל אנבת׳, אך כיוון בדבריו גם אל הנערה המופתעת, ״פעם לפני שהחיים שלי נהפכו לחלוטין, הייתי אפס. כזה שילדות ג׳ינג׳יות צווחניות היו נטפלות אליו... אבל מי היה מאמין שאני אהיה גיבור? שאציל את הביריונית הכי גדולה והסיוט הכי גדול שלי כשהייתי בן 12?״. הוא שתק לכמה רגעים והמשיך, ״נחמד לראות אותך״, הוא חייך חיוך ספק גאה ספק עצוב, נזכר בילדותו בפנימיית יאנסי, ״ננסי בובופיט״.
