I hate myself

.1.

הסתכלתי על המראה ושוב פעם דמעה יצאה מהעיניים שלי , תפסיקי לבכות , הקול בראשי אומר אך אני לא יכולה , אני הרבה יותר חלשה מזה .
אני שונאת את עצמי כל כך .
הורדתי את הבגדים שלי כדי שאני אשקול פחות , עליתי על המשקל ועוד כמה דמעות עשו את דרכן על הלחיים שלי .
45 קילו , פאקניג 45 .
למה אני לא יכולה להיות רזה ?
הבטן השמנה הזאת והרגליים שדבוקות אחת לשנייה .
אוח .
"קארין אלון ונועה בואו לאכול" אמא שלי קראה לנו .
הלכתי לשולחן והתיישבתי ראשונה , אני כל כך רעבה , אך אני לא יכולה לאכול , אני לא יכולה.
אמא הגישה פירה ושניצל , המאכל האהוב עליי , אבל אני לא אוכל , אם אני אוכל רק ביס אחד תהיה לי שעה של ריצה היום בערב , אני כל כך לא רוצה , כבר אין לי כוח.
אלון , קארין ואבא שלי הגיעו לשולחן.
"לילה טוב" אמרתי וקמתי מהשולחן בלי להכניס שום דבר לפה .
"אבל רק צהריים" אמא שלי אמרה .
"תעזבי אותה אמא" קארין אמרה .
רציתי שהיא תכריח אותי לאכול , אני כל כך רעבה.
"נועה" אמא שלי אמרה .
"מה" הסתובבתי .
"מיקי"
"מה איתה?" כמעט צעקתי.
"היא הועברה חדר חשבתי שאולי תרצי לראות אותה אחר כך אני הולכת"
"ברור ברור שאני אבוא איזה שאלה" אמרתי .
נשכבתי על המיטה .
אם אני חייה זה רק בשביל מיקי .
החברה הכי טובה שלי , שגילו אצלה את המחלה המפגרת הזאת.
גילו את זה מאוחר מדי לכן מצבה לא טוב .
"מיקמיק?" שלחתי לה הודעה .
"אני עוד דקה עושה את הכימותרפיה זה משו דחוף ?" היא ענתה מיד .
"רק כדי להגיד לך שעוד כמה שעות אני באה , בהצלחה , מחזיקה לך אצבעות" עניתי גם מיד.
"אני מעדיפה שלא תבואי ,בכל מקרה ,אני צריכה ללכת , תודה נועה" היא אמרה .
כן , לפעמים יש ימים שהיא לא רוצה לראות אף אחד , וזה כולל אותי.
היא פשוט מרחמת על עצמה וחושבת שהיא מכוערת כי אין לה שיער , אבל היא לא מבינה שגם אם יצמחו לה קרניים וזנב של חמור אני אהיה חברה שלה ואני תמיד אוהב אותה .
אבל כשהיא לא רוצה שאני אבוא , אני מכבדת אותה ולא באה .
"אמא היא מעדיפה שלא" צעקתי לאמא שלי .
היא יודעת על מה דיברתי כי כל 'השיחות' שיש לי עם אמא שלי זה על מיקי.
"אוקיי" היא גם צעקה .
נכנסתי לפייסבוק ושוב פעם הדמעות הציפו את העיניים שלי .

○○○
זה רק ההתחלה
מקווה שתאהבו ♡
אם אני רואה שהסיפור הזה עובד אני יעשה פרקים ארוכים ואני אמשיך אותו