Thousand Words, IN One Shot

|3|

חוזרים להווה

בני 16-17

נ.מ של מאי :

"דן דיי כבר עם השטויות שלך!!" הרמתי את קולי ומצחקקת .

"נה נה לא תתפסי אותי " דן התחיל לרוץ עם התיק שלי .

"תביא!!" רצתי לעברו .

"לא לא , לא תתפסי אותי" .

הוא תיפס לגג של הבניין הנטוש .

שבו אנחנו יושבים , כל יום כדאי להעביר את החוויות מהיום.

ניסיתי לתפס והחלקתי .

נפלתי , וקיבלתי מכה בברך.

לא הראתי שכואב לי קמתי במהרה כאילו לא קרה כלום.

"נו עגלה מה יש לך" לרגע נמחק לדן החיוך מהפנים .

נראלי הוא קלט את זה.

"לא קרה כלום דן , תחזיר תתיק" . ניסיתי לצחוק , לא הצלחתי.

"מאי , מה קרה...?" דן ירד מהגג .

לקחתי מידיו את התיק , והסתובבתי ללכת.

"מאי לאן את הולכת?!" צועק לעברי .

התחלתי לרוץ מהמקום שהיינו בו בכל כוחי.

נ.מ של דן:

מאי , התחילה לרוץ במהרה מהמקום .

עמדתי שם לא מבין .

הרגשתי כ"כ מפגר.

התחלתי לרוץ לכיוון שהיא רצה.

לא ראיתי אותה בשום מקום .

כאילו בלעה אותה אדמה.

חשבתי לאן היא תוכל ללכת כבר.

ואז נזכרתי , היא אוהבת לשבת ליד האגם.

רצתי במהרה לשם , וראיתי אותה יושבת על הספסל שצבענו אותו .

פעם התנדבנו לצבוע את כל הספסלים שהיו מסביב לאגם . "אגם"

"מאי!" צעקתי ובעודי מתקרב אליה.

מאי הרימה את מבטה אליי , והורידה חזרה למטה.

הרגשתי כאילו שעשיתי משהו אבל לא ידוע מה .

נ.מ של מאי :

למה ברחתי משם כמו ילדה קטנה?

עכשיו בטח הוא חושב שהוא אשם..

עוברות בי מחשבות .

נזכרתי ביום שאמא שלי אמרה לי .

"קפצי אל ידיי, אל תדאגי אתפוס אותך"

קפצתי והיא לא תפסה אותי נפלתי על הברך ובכיתי .

"מאי!!" שמעתי צעקה לעברי.

הרמתי את המבט ראיתי את דן , והורדתי חזרה למטה .

הרגשתי כאילו לקחו את כל האמונה שלי כלפיי אנשים וכל מה שנתתי עבורם ופשוט דרסו הכל .