No matter what (H.S)

פרק 1

״אני אמילי,אני בת 16 ועברתי יותר מדיי בחיים המזויינים האלו״ אמרתי,עומדת באמצע מעגל של האנשים המדוכאים האלו.
הם מכריחים אותי,הם מכריחים אותי ללכת לכל מיני קבוצות תמיכה מאז שהפסיכולוגית אמרה שאני צריכה להזדהות עם כאב אחרים.
ב ו ל ש י ט.
״בלי קללות בבקשה״ אמר אחד מהמדריכים,מחייך חיוך צבוע.
כולם פה צבועים,אם לאנשים היה צבע מיוחד הם היו זוהרים.
גלגלתי עיניים והתיישבתי,מחכה שהשעה האיומה הזו תעבור.אני לא יודעת מה הם רוצים,באמת,אני עברתי הרבה בחיים האלו אני מודה.אבל אני לא דכאונית,אני לא חותכת ורידים או בוכה הרבה.הם פשוט שני דפוקים,הורים מטומטמים.
הם חושבים שאני בדיכאון,הם הגיעו למסקנה הזו עקב זה שלא יצאתי מהמיטה הרבה זמן,לא הייתי מורידה את האוזניות ממני והייתי רואה את אותם התוכניות ברצף לילה אחר לילה עד השעות הקטנות וקצתי בצהריים.
אבל חופש,אז מותר לי ללכת לישון מאוחר ולקום מאוחר,לא?
שהייתי עסוקה במחשבות כבר 5 ילדים קמו וסיפרו את הסיפור שלהם ועכשיו קמה נערה שנראת כמו בובת ברבי מוחצנת,״אני קייט אני בת 16 והחיים שלי נוראים״ אמרה אותה הנערה גבוהה ובלונדינית על עקבים,לבושה בבגדי מותגים.
חמודה,החיים שלך נוראים בדיוק כמו שאני אנג'לינה ג'ולי,
אני לא.
בשלב הזה כבר התייאשתי,הפעלתי את הרטט בטלפון ואמרתי בקול כאילו מתנצל ״זה אבא שלי,אני כבר אחזור״ולקחתי את התיק שלי.אותו המדריך שחייך חיוך צבוע נאנח בייאוש אבל אני כבר יצאתי מהחדר,רצתי במדרגות ויצאתי מהבניין הדוחה הזה.

ברגע שיצאתי מהבניין גל קור חדר אל תוך עצמותיי,
פאק.
שחכתי לקחת את המעיל.
איזו מן ילדה שוחכת את המעיל שלה באמצע דצמבר?!
רצתי לתחנת האוטובוס,על הלוח הדיגטלי כתוב שהאוטובוס יגיע בעוד כחמש דקות.

אל:אמא,אבא
מ:אמילי
״סיימו את הפגישה מוקדם,אני בדרך הביתה :)״ שלחתי הודעה להורים שלי,

שקר.

אל:ג׳ון האדיוט
״היי:)
ההורים שלי בדיוק באו לקחת אותי,הם ראו אותי יוצאת לשירותים והיו ממש לחוצים כדי שנבקר את דודה שלי בבית חולים.
סליחה..
אתה יכול לשמור לי את הג׳קט עד לפעם הבאה?״

שלחתי לאחד מהמדריכים,ידעתי שאני לא אוכל להתחמק מהפגישה הזו.
החמש דקות האלו עברו יותר מהר משחשבתי,עליתי על האוטובוס ושילמתי לנהג,הלכתי למושבים האחרונים באוטובוס,התיישבתי וטחבתי את האוזניות המזורגגות בתוך אוזניי שמוסיקה חזקה התנגנה בהם בניסיון נואש להסית את מחשבותיי מהחיים העלובים שלי.אחרי 10 דקות נסיעה הטלפון שלי הוציא שני צלילים המודיעים על שני הודעות חדשות,

מ:אמא
אל:אמילי״בסדר חמודה,אני ואבא נגיע מאוחר בלילה.
הכנתי סיר מרק שתוכלי להתחמם איתו,הוא על הגז במטבח״

צפוי,
אני כמעט ולא ״זוכה״ לנוכחותם בחיים שלי,הם כמעט ותמיד בעבודה או באחד המפגשי תרומה הדפוקים שלהם,סוג של חרטא של אנשים עשירים ומתנשאים.
ועם כל הכסף הזה הם לא יכולים לשלוח נהג מזורגג אחד שייקח את הילדה שלהם הביתה.

ההודעה השנייה הייתה של המדריך:

מג׳ון:
אל:אמילי

״בטח מתוקה,
הרבה בריאות לדודה״

גילגלתי עיניים מההודעות האלו והמשכתי לשמוע שירים במשך כל הנסיעה,תוך רבע שעה של נסיעה הגעתי.ירדתי במהירות מהאוטובוס והתחלתי ללכת לכיוון הבית,בזמן שהאוזניות עוד טחובות באוזניי ומוסיקה מתנגנת בחוזקה.תוך 2 דקות הייתי מול השער,הכנסתי את הקוד ונכנסתי.ברגע שנכנסתי לגינה הגדולה הכלבים שלי רצו אליי בהתלהבות וקפצו עליי,רועה גרמני בן שנה שקוראים לו קינג ובוקסרית בת 5 חודשים ששמה פרינסס.הם הופכים את השהות שלי בבית המבחיל הזה לסבילה,הכנסתי את הקוד כדי להיכנס לתוך הבית ונכנסתי,השד יודע למה צריך כל כך הרבה קודים בשביל להיכנס לבית האידיוטי הזה.ברגע שנכנסתי הרגשתי גל הרעב שפגע בי,הלכתי לכיוון הגז ומזגתי לעצמי צלחת מרק שהייתה עוד חמה כך שאפילו חימום לא היה נצרך.הנתחתי את הצלחת החמה על השולחן,הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לערוץ האהוב עליי.הלכתי להביא לי מלח ושקדי מרק,המרקים האלו תמיד צריכים עוד מלח.קינג ופרינסס רצו אחריי ונכנסו בין רגליי,נפלתי על הרצפה וצחקתי צחוק שמילא את כל החדר.קמתי וליטפתי אותם ממשיכה לצחוק,הבאתי את הדברים,הנחתי על השולחן והלכתי לשטוף ידיים.ברגע שנכנסתי לחדר האמבטיה האור נדלק,זה בגלל גלאי התנועה או מה שזה לא יהיה שאבא שלי התקין פה.אני לא מבינה את הבולשיט הזה,באמת.שטפתי ידיים עם הסבון הריחני האהוב עליי שלפתע שמעתי את הרעש מהטלוויזיה בסלון מתחלף ברעש של משחק כדורגל ונביחות רמות של קינג ופרינסס,ניגבתי את ידיי והלכתי לסלון.פתאום נשמעה צרחה רמה,לקחתי את הדבר הראשון שראיתי שהתברר כמגבת ורצתי לסלון,
ראיתי את קינג ופרינסס קופצים על אדם גבוהה,נובחים ומנסים לנשוך אותו.בדקות הראשונות לא הצלחתי לזהות אותו,הוא אפילו לא שם לב שאני נמצאת שם ורק צרח כמו משוגע.

זה היה הארי.