מסגרת שבורה

פרק א׳

״אן! אן! בואי לכאן עכשיו!״
״אני באה״ עניתי לאמא בעייפות.
״בואי לכאן מיד!״ היא חזרה.
״בסדר בסדר!״-היא לא תניח לי חשבתי לעצמי.
היא שאלה אותי מתי בפעם האחרונה ראיתי את הפסיכיאטרית.
״שלשום״ אמרתי.
״אני מבינה, את יודעת שאני מזהה כשאת משקרת״.-השפלתי את הראש.
״למה?!״היא ניסתה להרים את פניי בעניים אשמות.
״כי היא סתם דפוקה בראש!״ עניתי ושנייה אחר כך היססתי.
״ממחר-כל יום, אני לוקחת ומחזירה אותך משם!״ והיא החליפה את עינה בשניה לעניים כועסות מלאות זעם.
״תפסיקי! אני שונאת להיות שם! היא חושבת שהיא יודעת יותר ממני! היא חושבת שהיא יכולה לעזור לי! ואני מסתדרת לבד!״ צעקתי רצתי החוצה וטרקתי את הדלת.
התחלתי ללכת, לא ידעתי לאין אבל הלכתי. איכשהו מצאתי את עצמי מתחת לגשר התפר בין העיר הדרומית לצפונית.אני מודה- זה היה מפחיד-אפילו החולדות לא באות לשם ואני יכולה להבין למה. אבל, ראיתי מקומות גרועים יותר.
אמא, אבא ואפילו סבתא שיגעו אותי בטלפון, אבל כולם קיבלו סינון מכל הלב.אני בשלב מסוים רציתי מאוד לענות, מאוד.התגעגעתי, אבל לא רציתי לצאת ילדה קטנה כמו שכולם קוראים לי, אז הסתכלתי על השעון וראיתי שעברה רק שעה וחצי אז  עצרתי את עצמי. אחרי 20 דקות נרדמתי כבר. כשהתעוררתי מסתבר שאמא כבר מצאה אותי.