הרכב של זאין חונה ליד הבית שלה, אני לא יוצא מהרכב עד שאני מביט בבית במבט מוזר. המבט שעשיתי הוכיח שלא הייתי פה הרבה זמן.
"אתה מתכוון לצאת או שאני פשוט אמשיך לנסוע?" זאין אומר לי, אני מביט בו לרגע קטן וחוזר להביט בביתה.
"אני אצא" אני פותח את דלת האוטו של זאין ומוציא רגל אחת "אם היא לא תרצה לראות אותי?" אני מביט בזאין בדאגת יתר, זאין שם את ראשו על ההגה ומרים אותו לאחר שניות אחדות.
"אם היא לא היתה רוצה לראות אותך היא לא היתה מתקשרת אליי במשך כל הטיול" זאין עונה באדישות.
אני מוציא את הרגל השניה וקם "תודה זאין" אני אומר וזאין כבר מספיק לנסוע.
אני מתקדם ברחוב עם משקפי השמש שלי והשיער האסוף, עד שאני מגיע לשביל הארוך שבסופו נמצא ביתה.
אני מנסה להיזכר במבטה הקשוח ובחיוך העדין שמרכך את הכל, כל צעד שאני עושה אליה גורם ללב שלי לפעום חזק יותר, אני תוהה אם היא כועסת עליי בגלל שלא יכולתי לדבר איתה. זה לא שלא רציתי לעשות את זה, אני פשוט פחדתי שברגע שאני אשמע את קולה אני אתפרק ואתחיל לבכות כמו ילד קטן, זה משהו שלא רציתי שהשאר יחשבו עליי.
אני פותח את השער הקטן בעדינות והוא משמיע רעש של חריקה.
אני מגיע לדלת, ומתלבט אם ללחוץ על הפעמון או לא, זאת די דילמה שאני לא בטוח לגביה, אני לא מפחד להיכנס, אני מפחד מהתגובה שלה.
אני לא מוכן לשמוע אותה אומרת שהיא שונאת אותי ושהיא רוצה שאני אלך, אבל אי הידיעה הורגת אותי.
לבסוף אני לוחץ על הפעמון מחכה לתשובה. כמה שניות עברו ואני חושב על להסתובב ולהתקשר לזאין שיבוא לקחת אותי עד שאני שומע צעקה עדינה.
"אתה יכול להיכנס!" אני פותח את הדלת ומסתכל לפנים הבית, אני מחפש אותה בבית, די נבוך, אני לא כל כך בטוח איך היא ידעה שזה אני או איך היא ידעה שזה בן אבל היא ידעה.
אני סוגר את הדלת אחריי ומתקדם למטבח שנמצא בזווית עיניי.
אני רואה אותה חותכת סלט, היא כל כך שונה אני מרגיש שעבר נצח מהפעם האחרונה שנפגשנו.
השיער הבלונדיני שלה הפך לסגול ומשקפיים הוצבו על אפה.
אני מחכה שהיא תרים את ראשה כדי להביט בה אבל היא ממשיכה להילחם עם הירקות.
"ג'יין?" אני אומר ואז משתעל שיעול קטן, אני מרגיש שהפנים שלי חמות ואני די בטוח שהן אדומות.
"רק דקה הארי" היא מדברת בעדינות, לא נראת לחוצה כמו שאני נראה "אתה יכול ללכת לשבת בסלון"
אני מתקדם לכיוון הסלון, שממנו כבר אין לי זווית לראות אותה, אני יושב ושומע את כפות רגלייה רצות במעלה המדרגות. את הצליל של כפות רגליה אני בהחלט זוכר, היא היתה רצה איתי כל יום, ללא נעליה, במשך שלוש שנים, כנראה שלושת השנים הארוכות בחיי.
אני שוב שומע את אותו הצליל ורואה את הגוף הקטן שלה נכנס לסלון.
"היי" היא אומרת ומחייכת, העיניים שלה אדומות, אני לא מודע לסיבה כלשהי שזה קרה בגללה, היא לא בוכה בדרך כלל, אני לא אוהב שבנות הן רכרוכיות וחלשות, זה מעיד על זה שהן רק מחפשות טיפת צומת לב.
"היי" אני אומר בשקט ומסתכל עליה הולכת לספה השניה שבסלון, היא מתיישבת ומשלבת את רגלייה, אני רק מתאפק שלא לחייך שאני מסתכל על פניה.
