השתיקה שהיתה ביננו נעצרה לאחר כמה דקות שבהן בהינו אחד בשני וחייכנו.
"איך באת לפה?" היא שאלה אותי והביטה בחצר הקטנה שמאחוריה.
"זאין הביא אותי לפה" אני אומר לה, אני רואה שהיא לא מלאת ריכוז ב'שיחה' שלנו.
"הו" זה כל מה שיוצא מפיה, ורק שאני מסתובב לכיוון המטבח היא מוסיפה "למה לא באת עם המכונית שלך? כלומר, יש לך אוסף מכוניות, אתה לא מתכוון להשתמש בו?"
"אני מניח שאני עושה את זה בגלל שהן רק ליופי" אני אומר ושם את ידי על הברך שלי.
"אני קניתי מכונית חדשה" היא לרגע אומרת ואני מהנהן.
"מה הצבע שלה?" אני שואל אותה ומסתכל עליה מעלה חיוך קטן ונבוך.
"כתום, אתה רוצה לראות את התמונה שלה?" היא שואלת ומוציאה את הפלאפון שלה מהכיס בעוד שאני מניד את ראשי לחיוב. היא מראה לי מכונית כתומה וקטנה.
"הצבע מכוער, אבל תתחדשי" אני אומר ונאנח "ובכן, אני מאמין שביום מן הימים אני אקנה מכונית כתומה, אבל אני לא מחבב את הצבע במיוחד" מאז שלוש שנים השיחות שלי עם ג'יין החלו להיות משעממות.
היא מכניסה את הפלאפון לכיס ומתיישבת על הספה בחזרה.
השתיקה חזרה, משום מה אני לא זוכר ימים משעממים עם ג'יין, הזמן שעבר הוא רק שמונה חודשים, לא האמנתי שדברים יכולים להשתנות בזמן כל כך קצר.
צלצול הפלאפון של ג'יין צילצל, שמחתי לגלות שהשיר שהיה בצלצולה היה חלק מסולו שלי באחד השירים האחרונים שלנו.
היא קמה מהספה בריצה קלה והלכה למטבח.
אני פשוט ממשיך לשבת, אני לא מצליח לשמוע כלום מהשיחה, אבל שאני שומע את צעדיה אני קם מהספה והיא מסתכלת עליי.
"הארי.." היא מנסה לומר אבל אני קוטע אותה.
"אני חייב ללכת" אני אומר והיא מהנהנת ומורידה את ראשה "רצית להגיד משהו?" אני בכל זאת שואל אותה.
"לא" היא אומרת בצורה ישירה אני הולך לכיוון הדלת והיא נשארת במקומה ומסתכלת על הסלון שלה, אני פותח את הדלת,בודק שאין אף אחד ברחוב ויוצא.
אני מוציא את הפלאפון מכיס הסקיני שלי ואני רוצה לדעת אם היא שמה לב לעובדה שזה אותו הסקיני מלפני 8 חודשים, כלומר מהפגישה האחרונה שלנו.
אני מנסה לחייג לזאין, שכמובן לא עונה.
אני מחפש את המספר של לואי ולוחץ על כפתור השיחה שאמור לחייג אליו.
אני שומע את הצלצול שמתקשר אליו ורואה שהוא לא עונה לי, זה מעביר אותי לתא הקולי שלו אני רוצה לנתק אבל פשוט רוצה לקלל אותו אז אני פשוט משאיר על התא הקולי "בן זונה מזדיין תפסיק לסנן אותי אני שונא אותך ואת החבר המזדיין שלך זאין, תגיד לו שאם הוא ראה שהתקשרתי ולא ענה שיכין את הכומר להלוויה שלו" ואז ניתקתי, אני לא אוהב לקלל, אבל אם אני מקלל אני אוהב לעשות את זה עד הסוף, אני אף פעם לא קיללתי בחברת מעריצים או בראיונות, רק ליד החברים שלי, זאין ולואי שומעים אותי מקלל הכי הרבה, ג'יין שמעה אותי מקלל רק בתיכון, שהיא שמעה אותי עושה את זה, זה הרתיע אותה, ואז די הפסקתי לעשות את זה. ג'יין היא הילדה הטובה והמושלמת, היא לא מעשנת או שותה, ואפילו לא מקללת, היא לא תעשה קעקוע או פירסינג בגלל העובדה הפשוטה שהיא רוצה להיות התלמידה והילדה האידיאלית, משאני זוכר את לימודיי עם ג'יין המורים חיבבו אותה, ובשביל כולם היא היתה מודל לחיקוי, כל הציונים שלה היו A+ והיא הצטיינה בהכל.
כמובן שמאז שהכרתי אותה לא אני הייתי זה שהשפיע עליה, למרות שרציתי לעשות את זה מהשניה שהבטתי בה, היא היתה זאת שגרמה לי לעשות שינוי, היא גרמה לכל הציונים שלי לעלות מ C ל A.
הלוואי והייתי יכול להמשיך לחשוב עליה, אבל הידיעה שאני פשוט עומד ברחוב שהייתי יכול להיות בבית של אמא שלי במקום להיות פה מרגיזה אותי, המפגש הזה היה המפגש הנוראי ביותר כל חיי, אני מפחד שכל הדברים שקרו יחלו להשתנות.
זה פאנפיק די חדש שאני כותבת על הארי, ואני רוצה שתהיה לי מוטיבציה להמשיך אז אני ממש צריכה את ההצבעות והתגובות, זה מאוד מאוד חשוב לי,
ותהנו
מטרה: 14 הצבעות, 9 תגובות
S.H
